באמצע שנות ה־80 החלה הקריירה התקשורתית שלי. פחות מעשור אחר כך הצטבר מאחוריי שובל של קטסטרופות תעסוקתיות: כל העיתונים שעבדתי בהם התרסקו בזה אחר זה. "כותרת ראשית", "חדשות", "דבר", "על המשמר" - כולם נסגרו.
השניים הראשונים החזיקו מעמד פחות מעשור, והאחרונים היו מוסדות ותיקים בעלי נטייה פוליטית מובהקת (האחד של מפלגת העבודה והאחר של השומר הצעיר). ארבעתם לא הצליחו להכות שורשים בשוק, בלי קשר לאיכות הכותבים, לקו המערכתי, וגם לא לתפארת ההיסטורית. תקשורת היא ספורט של אצטדיונים, לא חוג יוגה באימון אישי. אין קהל - אין עיתון.
כלי תקשורת, כמו כל עסק אחר, נסגרים כעניין שבשגרה. אבל יש כאלה שזוכים ליחס מיוחד, ויש מי שרוצה לסגור אותם כי כך ראוי. אקרא לכלי תקשורת אלה "עיתון ימני", "תחנת רדיו ימנית" ו"ערוץ טלוויזיה ימני". אלה מונחים שנבחרו למען הנוחות, שהרי מטבע הדברים קיומה של תקשורת ימנית אמור לרמז על קיומה של תקשורת שמאלנית, אבל איכשהו יצא שאין דבר כזה באמת. מול התקשורת הימנית יש רק "תקשורת".
הנה דוגמאות לתקשורת שזכתה להגנה נרחבת למרות כישלונה המתמשך, וכשאני אומרת "הגנה נרחבת" אני מתכוונת ל"כספי ציבור". רשות השידור, ובעיקר ערוץ הטלוויזיה שלה, שתו במשך שנים כמיליארד שקלים בשנה מכספי משלם המסים ופרנסו בכבוד רב כמה מאות עובדים, שכל איכותם לא הספיקה להתחרות בערוצים הפרטיים. גם המעבר מרשות השידור לתאגיד השידור הציבורי וקיצוץ של רבע מהתקציב - עדיין על חשבון משלם המסים - לא הפכו את "כאן" לגורם תקשורתי משפיע, או - סליחה על גסות הרוח - לכזה שיש לו רייטינג.
מקובל לומר בחברה תרבותית ששידור ציבורי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, רק שבהיעדר קהל - קשה לדעת איך ההנשמה הזאת עובדת. הציבור מסתדר מצוין עם כלי תקשורת פרטיים, ואילו היו סוגרים מחר את "כאן" - בתוך יומיים כולם היו שוכחים שהתאגיד בכלל היה פה.
לערוץ 14 יש קו פוליטי כמו לכל כלי תקשורת אחר, אבל הקו הפוליטי שלו הוא ימני - וזה כבר דבר אסור
גם ערוץ 10, היום 13, נקלע לצרות כלכליות והתקשה לעמוד בתנאי הזיכיון. כמה פעמים נשקפה לו סכנת סגירה. ב־2012 נחלצה המדינה לעזרתו ופרסה את חובות הערוץ, 240 מיליון שקלים (השנה הגיע זמן הפירעון), והעניקה לו הלוואה של 65 מיליון שקלים. ההסתדרות הציעה לשלם את החוב, עיתונאים יצאו להפגנות לטובת הערוץ, וכמובן - לטובת הדמוקרטיה, שנראה היה כי תתקשה לשרוד בלעדיו. יו"ר ועדת הכלכלה, כרמל שאמה־הכהן, הכריז: "הדאגה לדמוקרטיה ולפרנסה בישראל ניצחה".
הניצחון היה זמני. ב־2014 שוב התקשה הערוץ לשרוד כלכלית, והאשם היה כמובן ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו. "נתניהו וגורמי השלטון הכפופים לו מטרפדים את המאמץ להבטחת פרנסתם של העובדים, שוק טלוויזיה תחרותי ושיח עיתונאי פלורליסטי ערב הבחירות. כל זאת ללא נימוק מהותי ותוך התעלמות מההשלכות הקשות שיגרמו מחדליהם לחברה בישראל", האשים ועד העובדים.
לא כך הדבר במקרה של "תקשורת ימנית". כמו הלווייתן הכחול, היא בסכנת הכחדה תמידית, וכמוהו - הסיבה היא עודף ציידים. כך נסגרה תחנת הרדיו הפיראטית ערוץ 7 בהוראת בג"ץ - מגן זכויות האדם וחופש הביטוי. מפעיליה הועמדו לדין ונידונו לעונשי מאסר בפועל (שהומרו בעבודות שירות), למאסר על תנאי ולקנסות. תחנת הרדיו הפיראטית "קול השלום" של אייבי נתן חטאה בדיוק באותן עבירות, אך הגיעה לקץ דרכה כאשר נתן החליט לסיים את שידוריה מרצונו. איש לא הועמד לדין.
בעוד שבשנות ה־80 זכיתי לעבוד ב"תקשורת", בשנים האחרונות שירכתי דרכיי אל "התקשורת הימנית". והנה - אין צורך בהתנהלות כלכלית כושלת או בחוסר עניין מצד הציבור כדי שחרב הסגירה תונף עלי שוב. ל"ישראל היום" הגעתי, ברוך השם, אחרי שמאמצי הכנסת לחוקק נגדו חוק לא נשאו פרי. אבל ערוץ 14, שבו אני עובדת מאז הקמתו, הוא קוץ תמידי בעין לכל מי שהורגל בתקשורת אמיתית.
על התלונות והקנסות ממועצת הרשות השנייה במהלך השנים לא ארחיב, רק אציין שכלי תקשורת אחרים לא התייצבו לצידו כשם שעשו למען רשות השידור או ערוץ 10. ודאי שהערוץ לא ניזון מכספי ציבור, ולא קיבל הטבות על חשבון הציבור. בבחירות 2022 ביקשה מפלגת יש עתיד להכריז עליו כגוף פעיל בבחירות מטעם הליכוד, אם כי הערוץ לא תומך בנתניהו יותר משערוץ 12 תומך בגנץ או בלפיד. יש לו קו פוליטי, כמו לכלי תקשורת אחרים. אבל לכלי תקשורת ימני יש קו פוליטי ימני, וזה אסור.
אחרי הבחירות סיפקה ההכרזה על הרפורמה המשפטית תירוץ נאה למחאה בלתי פוסקת. כמו כן ערוץ 14, שבו נשמעים קולות ברורים בעד הרפורמה, התחיל לאיים - ולעיתים לגבור - על נתוני הצפייה של "כאן" ושל ערוץ 13, שעדיין לא מצליח להתאושש מקשייו הכרוניים.
רביב דרוקר, עיתונאי ערוץ 13, שקרא בשנת 2020 למנדלבליט "לטפל ב'ישראל היום'", המליץ השבוע לתבוע את ערוץ 14 והתחרט על התנגדותו הקודמת להגביל את סכום הפיצויים בתביעות לשון הרע ללא הוכחת נזק. אולי כי עולם שבו גם ערוץ ימני נהנה מחופש ביטוי הוא "לא עולם רגיל".
יריב פישר, חבר מועצת העיר הרצליה שבה מתגורר יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 14, חיזק שמועות עקשניות שהיועמ"שית גלי בהרב־מיארה בוחנת הצעות לפגוע בערוץ. היועמ"שית מכחישה. בינתיים. פישר אף ביקש מהעירייה לגנות באופן רשמי את מירילשוילי, "שמשתמש בערוץ שבבעלותו כסוחר תעמולה, בהסתה חמורה תוך שימוש בערוץ ככלי אסטרטגי, בדרך לניסיון הפיכתה של ישראל לדיקטטורה". מדי פעם מפגינים מתנגדי הרפורמה ליד ביתו של מירילשוילי.
בשבוע שעבר תלו פעילים אלמונים, שמזדהים כמילואימניקים של חיל האוויר, כרזת ענק על מגדל המים בכניסה להרצליה. על הכרזה התנוססו דיוקנאות של מירילשוילי, כמה ממגישי ערוץ 14, והכתובות "ערוץ 14 זה לא יהדות. זו טומאה", ו"שנאה, שקרים, פילוג". לא מדויק. זה בסך הכל עוד כלי תקשורת ימני, שלוחמי הדמוקרטיה מנסים לסגור.