האירוע החמור בצפון הוא קריאת השכמה

אין דרך יפה להגיד את הדברים, וגם אין סיבה ליפות אותם: המציאות הביטחונית מחייבת את ישראל לעצור את הדהרה שלה לתהום. אפשר לטעון שהממשלה היתה צריכה לעשות זאת כבר מזמן. שהמחאה הגוברת והקיטוב הגדל בעם, בשילוב הסימנים המדאיגים לכלכלה, לטכנולוגיה וליחסי החוץ, מחייבים להאט, לחשוב ולהידבר, ולא לפעול בבולמוס חקיקה דורסני וחסר אחריות. אבל מרגע שהדברים מגיעים לביטחון - והם הגיעו - כבר לא מדובר על אופי הדמוקרטיה ועל איכות החיים בה, אלא על החיים עצמם.

אלה לא עוד דיונים על החופש של מערכת המשפט ועל מחירי הדיור והמזון וגובה הריבית, אלא השאלה כמה מאיתנו ידממו בגלל מה שנתפס אצל אויבי ישראל כחולשה. ביטוי אחד לכך ניתן בחידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן לסעודיה, שמרחיקים את החלום הישראלי לנורמליזציה עם ריאד ומרופפים את טבעת החנק האזורית שישראל קיוותה לענוד סביב צווארה של איראן, ובמשתמע מחזקים את איראן ואת ציר הטרור שהיא מנהיגה.

ביטוי אחר, חמור לא פחות ולא בלתי קשור, הוא אירועי השבוע בצפון - חדירת המחבל מלבנון, פיצוץ המטען בצומת מגידו וחיסולו של המחבל בסמוך לגבול - ובעיקר מה שעומד מאחוריהם: העובדה שחיזבאללה, במישרין או מאחורי הקלעים, מוכן להסתכן בהסלמה בגבול הצפון. הארגון לא נהג כך מאז נכווה במלחמת לבנון השנייה ב־2006 (קודם לכן הוא החדיר מחבלים סמוך לקיבוץ מצובה, וביצע כמה ניסיונות חטיפה עד שהצליח), וכאשר פעל - עשה זאת בתגובה לפעילות ישראלית שנתפסה בעיניו כמסכנת את האינטרסים שלו כמגן לבנון ואזרחיה.

האפשרות שחיזבאללה שינה כעת את מדיניותו היא אות מבשר רעות. סביר להניח שלארגון עדיין אין עניין להבעיר את לבנון, אבל הוא מרגיש שישראל פריכה מבעבר, כפי שעולה מנאומיו האחרונים של חסן נסראללה. לפני שנתיים עמד חיזבאללה מהצד כשהמתח בהר הבית הוביל למבצע "שומר החומות" בעזה, ולמהומות של ערביי ישראל בתחומי הקו הירוק. אפשר שהפעם ביקש נסראללה להיות זה שינהיג את האירועים: לגלגל פיגוע שיוביל להסלמה בצפון, ובעקבותיה להסלמה רב־זירתית שתתפוס את ישראל מקוטבת מבפנים.

הדילמה הישראלית, כתמיד, היא כיצד להגיב. הבלגה או תגובה רפה מדי עלולות להיתפס כחולשה; תגובה חזקה מדי עלולה להוביל להסלמה, ואף למלחמה, בתקופה הנפיצה ממילא של הרמדאן. לא כדאי לקנא בראש הממשלה נתניהו ובשר הביטחון גלנט, ובצמרת מערכת הביטחון שלצידם. אלה בדיוק הרגעים שבהם צריך להביט בדאגה על חולשת הקבינט המדיני־ביטחוני ולתהות האם הוא מספק את החשיבה הרחבה, העמוקה והשקולה שנדרשת במצבים כאלה, או שיש בו גורמים רבים מדי שניסיונם דל ודעתם קלה.

על גורם אחד אפשר, לעומת זאת, לסמוך בוודאות: על אנשי המילואים, ובראשם טייסי חיל האוויר, שיובילו כל סוג של תגובה או מערכה. נסראללה טועה (ולא בפעם הראשונה) בזיהוי הסנטימנט הפנים־ישראלי, שלמרות הכל יתאחד בעת הזאת מול איום חיצוני. לו המתין קצת - ובהנחה שהמהפכה המשפטית היתה מתבצעת, וגוררת אחריה גל הדף, לרבות נטישה המונית של טייסים - הוא עלול היה לתפוס את ישראל מוכנה פחות ופגיעה יותר.

זה המסר העיקרי והחשוב ביותר שצריך להדהד מהאירועים האחרונים, ובעיקר מהאיתות שקיבלנו מצפון. אפשר להתייחס למה שקורה עכשיו כסוג של מתנה או קריאת השכמה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. את מה שלא עשו בשבועות האחרונים שלל המתריעים בשער ראוי שיעשו כעת המטענים שהגיעו מלבנון: יבהירו לממשלה שהדרך שלה לא תעשה את ישראל חזקה ובריאה יותר, כפי שהיא טוענת, אלא חלשה ומדממת הרבה יותר.

נטל ושמו בן גביר

הטירוף הפנים־ישראלי התבטא השבוע בכל פינה בארץ, וגם בחו"ל. שר האוצר זכה לקיתונות של לעג ברשתות החברתיות על רמת האנגלית שלו, אבל צריך להיות הרבה יותר מודאגים מכך שהממשל האמריקני החרים אותו, ובמשתמע - אותנו. הנתק המחריף בין הממסד בוושינגטון לממשלה בירושלים הוא איום אסטרטגי, לא פחות. אם יימשך, הוא עלול לפגוע בישראל גם בבטן הרכה והחשובה ביותר - בשיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות.

פגיעה כזאת כבר נגרמת דה־פקטו גם בתוך ישראל. התנהלותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לא רק מרסקת את המשטרה מבפנים, אלא גם מאיימת על סדרי העבודה התקינים בתוך המשטרה, ובינה לבין גופי הביטחון האחרים. הפיגוע השבוע במגידו היה דוגמה טובה לכך: אמנם מדובר באירוע לאומני (כלומר חקירה באחריות שב"כ), עם שובל והשלכות חוצות גבול (כלומר גם באחריות צה"ל), אבל זהו גם אירוע שהמשטרה, והשר הממונה עליה, אמורים להיות חלק ממנו.

מקומו של בן גביר נפקד מכל הדיונים והערכות המצב, ולא במקרה. בלשכת שר הביטחון טוענים שכל שיחה עימו מסתיימת בהדלפה לתקשורת, ונמנעים מכך. גם גופי ביטחון אחרים ממדרים אותו ככל האפשר ממידע, בטענה שמדובר ב"טרול ילדותי ומזיק"

מקומו של בן גביר נפקד מכל הדיונים והערכות המצב, ולא במקרה. בלשכת שר הביטחון טוענים שכל שיחה עימו מסתיימת בהדלפה, ונמנעים מכך. גם גופי ביטחון אחרים ממדרים אותו ככל האפשר ממידע, בטענה (שהשמיע השבוע גורם בכיר) שמדובר ב"טרול ילדותי ומזיק". ואחרי שגם מפכ"ל המשטרה הורה לניצבים לנתק עימו מגע, מתבקש להגיד את המובן מאליו - בתוך כחודשיים הצליח השר לביטחון לאומי להפוך לנטל על הביטחון הלאומי.

עדות לכך ניתנה במכתב ששוגר אל שר הביטחון, בחתימתם של כ־50 שרים וח"כים, בן גביר בראשם, בדרישה לביטול ארבעה צווי מעצר מנהלי שהוצאו נגד ישראלים. שניים מהצווים נחתמו עוד בתקופתו של בני גנץ, ושניים נוספים בעקבות הפרעות שבוצעו בחווארה לאחר הפיגוע שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב.

"אנו סבורים ששימוש במעצר מנהלי, ללא קיום הליך משפטי, צריך להיות שמור למקרים קיצוניים מאוד, כמו אלו המוכרים לנו בפעולות של אויבים רצחניים מקרב שונאי ישראלים", הם כותבים. "אנו רואים בצווים אלו שימוש באמצעים דורסניים כלפי המתיישבים ביו"ש, וקוראים לך כשר הביטחון של ממשלת הימין להורות על ביטול הצווים הללו ולהפסיק את השימוש שנעשה בסמכויות לאלתר".

המכתב הזה הוא קלאסיקה. נעזוב לרגע את העובדה שלאף אחד מהחותמים עליו (כולל בן גביר) אין מושג מה החומר המודיעיני שהצטבר בעניינם של הארבעה. גלנט רמז לכך במכתב התשובה שלו - מסוכנותם של העצורים ותכנון של פעולות אלימות נוספות מצידם - וציין את המובן מאליו: הם "תכננו והשתתפו בפעולות אלימות וחסרות אבחנה שסיכנו את חייהם של תושבים רבים", לרבות "הצתת בתים, חלקם על יושביהם, הצתת עשרות כלי רכב, הכאת שוטרים, שחיטת עדר כבשים, ועוד".
נעזוב גם את העובדה שמתפתחת פה שיטה מפלה, של דין אחד לפלשתינים, שאותם ניתן לעצור במעצר מנהלי, ודין אחר ליהודים. עדות לכך אפשר למצוא גם בחוק המוצע לעונש מוות למחבלים, שיחול רק על רוצחי יהודים ולא על רוצחים יהודים.

אבל הקטע המדהים מכל הוא המשפט "שר הביטחון של ממשלת הימין", שמקפל בתוכו הכל. גלנט הוא שר הביטחון של מדינת ישראל, ואחראי על ביטחון כלל אזרחיה. המחשבה של 50 שרים וחברי כנסת מהקואליציה שהוא "שלהם" ומשרת רק אותם מלמדת עד כמה טירוף המערכות הנוכחי מסוכן ומרחיק לכת.