איך עם ישראל כמעט פספס את חנוכה

1.

"חג האורות" מכנים האיטלקים (Festa delle luci) את חנוכה. גם עמים אחרים. הנרות הללו, מלמדנו המהר"ל מפראג (מאה 16), הם עדות לנס גדול הרבה יותר: נס הניצחון של מרד החשמונאים לעצמאות עמנו.

אנטיוכוס (הרביעי) אפיפנס, שליט האימפריה הסלווקית ששלטה בארץ בראשית המאה השנייה לפנה"ס, ביקש לאחד את האימפריה תחת פולחן דתי אחד ותרבות (הלניסטית) אחת. ירושלים חוללה, במקדש הוקרבו חזירים לפני פסלו של זאוס והמסורת הדתית היהודית נאסרה. המרד פרץ ב־167 לפנה"ס בהנהגת מתתיהו החשמונאי ובניו, כוהנים ממודיעין. המטרה הראשונה היתה חופש הפולחן הדתי. יהודה המקבי (מלשון מקבת, פטיש) השיג זאת בסדרת ניצחונות מזהירה. כשלוש שנים לאחר פרוץ המרד שוחררה ירושלים כמעט לגמרי, והמקדש טוהר. החשמונאים חגגו את חנוכת המקדש שמונה ימים.

האימפריה לא הובסה; האיום נותר. יהודה חיפש בעלת ברית חזקה ושמע על רומא, אז רפובליקה עולה. הוא שלח משלחת דיפלומטית לסנאט ברומא, וב־161 לפנה"ס נכרתה ברית הגנה הדדית. אז שלח את רוב חייליו הביתה, לשקם את בתיהם לאחר כשבע שנות מאבק.

האויבים לא נחו. הם גם חששו מהברית עם רומא. הפעם נשלח הגנרל בכחידס להכחיד את המרד. יהודה, שנסמך בעיקר על צבא מילואים, נותר מול צבא בכחידס עם 800 לוחמים. הם מושמדים ויהודה נהרג באֶלְעָשָׂה, על הרי בית אל. מרד החשמונאים חוסל והישגיו אבדו. עכשיו היו הסלווקים חדורי נקמה, והמצב נעשה גרוע מזה שלפני המרד. המתייוונים חזרו למקדש, רדפו את מתנגדיהם וגזירות הדת חודשו. רבים חיפשו מקלט במדבר.

לו המשיכה ההיסטוריה כך, סביר להניח שלא היינו חוגגים את החנוכה. כמו בר כוכבא, כ־300 שנה מאוחר יותר, גם יהודה היה לוחם גדול ומצביא מבריק, אך המרד נכשל. אין סיבה לחגיגות.

2.

המורדים בחרו כמנהיג ביונתן הקטן, צעיר בני חשמונאי, וברחו למדבר תקוע. יונתן שלח משלחת בפיקודו של יוחנן אחיו אל הנבטים בעבר הירדן המזרחי, כנראה כדי לשמור על נשיהם וילדיהם. הוא הסתמך על הסכם הגנה של יהודה עם הנבטים בשיא הצלחתו. הנבטים לא כיבדו את ההסכם והרגו את כולם. אולי זה הרגע הקשה מכל, הבשורה שמקבלים המורדים על מות אהוביהם. המשבר הוא מבחן עליון למנהיגות. התגובה הטבעית היא הרמת ידיים. אפשר גם להיאחז בנימוקים תיאולוגיים: אלוקים אינו רוצה במרד, כמו דברי רבי יהודה בן קסמא מאות שנים מאוחר יותר על רומא: "אומה זו מן השמים המליכוה עלינו". בסיפור מגילת אסתר נאמר: "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ..." עבדי המלך בפרשנות החז"לית הם חכמי הדור שקיבלו את עליונותו הזמנית של המן, כי כך ציווה מלכו של עולם. צו ההיסטוריה, סברו, לחרוק שיניים ולהמתין עד יעבור זעם.

יהודה לא המשיך לחזק את אחיזתנו הריבונית בארץ. אֶחָיו, יונתן ושמעון, עשו זאת במקומו. אבל הם לא הסתפקו בטיהור המקדש. זהותנו כעם אינה שלמה רק בקיום חיים דתיים, במיוחד תחת שלטון זר

לא כך יונתן. הוא קם מעפר וסוחף איתו את חייליו, ואז את האומה כולה, למלחמת עצמאות. ראשית הוא מעניש את הנבטים. הרתעה היא נושא מכריע באזורנו. יוסף בן מתתיהו מציין שהצלחת הפעולה הזאת יצרה מפנה, וגרמה לרבים להצטרף למורדים. מכיוון שחייליו היו מועטים, בחר במלחמת גרילה, ובמשך שנתיים התיש את בכחידס, שמאס בקן הצרעות הזה. הגנרל הסלווקי מחליט לשוב לאנטיוכיה, לא לפני שהוא משחרר את השבויים ומבטל את הזכויות שנתן לכוהני המתייוונים.

אבל יונתן למד מכישלון יהודה, ולא רץ לטהר את המקדש. כעשרה ק"מ מצפון לירושלים הקים מפקדה במִכְמָשׂ, ובמשך כשבע שנים בנה צבא קבע חזק שהגיע לכ־40 אלף חיילים מאומנים. אגב, באותו מקום, מכמש, כ־800 שנים לפניו, הושיע במבצע מזהיר יונתן אחר, בנו של שאול מלכנו, את ישראל מהפלישתים.

3.

רק כשצבאו מוכן, הוא מסתער על ירושלים בחג הסוכות בשנת 152 לפנה"ס. הוא משחרר אותה, מטהר את המקדש ומתמנה לכוהן גדול, תוך שהוא ממשיך לפקד בעצמו על הצבא. מכל מקום, טיהור המקדש שביצע יונתן החזיק מעמד עד לחורבן בשנת 70. גם המטרה הדתית של המרד - ביטול גזירות הדת – הושגה בידי יונתן ולא יהודה. חג החנוכה נותר אפוא במורשתנו בגלל יונתן. הוא נותר נאמן לזכר אחיו יהודה, והותיר את החג בתאריכו הראשוני.

מד"ר חגי בן־ארצי למדתי שיונתן הסיק לקח נוסף חשוב מאין כמותו מכישלון אחיו. לכאורה, המטרה הושגה: המקדש טוהר, המתיוונים סולקו וגזירות הדת בוטלו. עם זאת, יונתן לא מפזר את צבאו אלא מגדיל ומחזק אותו, ובתשע השנים הבאות הוא משחרר את הארץ. הוא מבין שלא די בחופש דת; המטרה שעליו לשאוף אליה היא שחרור הארץ מעול זרים.

זו היתה צוואת משה. הוא חזר עליה בנאומי הפרידה לפני מותו: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן, לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ... וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". אפשר לשבת בארץ ולקיים בה מצוות דתיות גם תחת שלטון זר. משה לא מסתפק בזה, אלא מצווה לרשת את הארץ. זו פעולה שרק קולקטיב יכול לבצע באמצעות הקמת ממלכה והחלת ריבונות העם על הארץ. כך ראה זאת הרמב"ן במאה ה־13: "שנצטווינו לרשת הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות (ריבונות) או לשממה (יישוב ובנייה)".

4.

בסערת המרד החשמונאי וניצחונותיו הראשונים, יהודה לא המשיך לחזק את אחיזתנו הריבונית בארץ. אֶחָיו, יונתן ושמעון, עשו זאת במקומו. אבל הם לא הסתפקו בטיהור המקדש. זהותנו כעם אינה שלמה רק בקיום חיים דתיים, במיוחד תחת שלטון זר; גם החלק השני באישיותנו הקולקטיבית - הרעיון הלאומי - זקוק למקום להתגדר בו: עצמאות מדינית.

לכן המרד לא הסתיים. יונתן המשיך במהלכיו הצבאיים והמדיניים בתשע השנים הבאות. הוא מחדש את הברית עם רומא ופותח אחת נוספת עם ספרטה(!), ובעיקר מנהל ברחבי הארץ קרבות שחרור קשים. כך הוא עובר עיר אחר עיר, עד שברגע מסוים הוא כושל בהבנת האויב. יונתן מאמין לטריפון, שמזמין אותו אליו לעכו ללא צבאו. הוא נכנס למלכודת ונהרג. מבני חשמונאי נותר רק שמעון. הוא לא נסוג וממשיך את מורשת יונתן, נוקם בטריפון וממשיך בשחרור הארץ, עד שבשנת 142 לפנה"ס הוא מקים את המדינה היהודית ומתמנה לנשיא (זה התואר שלקח, לא מלך). על זה אנחנו חוגגים את החנוכה. גם הרמב"ם (מאה 12) מדגיש זאת בפתיחתו להלכות חנוכה: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים...".

חנוכה שמח!