פרופ' חיים נוי
חוקר תחומי שפה, שיח ותקשורת
ראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר־אילן. היו"ר היוצא של האגודה הישראלית לתקשורת
פרופ' חיים נוי, איך חוקר באוניברסיטה, ראש בית הספר לתקשורת, מגיע למצב שבו הוא נמצא בתהליכי כתיבת מסה על שיר פופ ישראלי?
"לרשתות כיום יש כוח חסר תקדים. זאת, בין היתר, משום שיש הרבה רשתות, ומשום שכל רשת כוללת כמה אפשרויות שונות או 'תת־רשתות'. הרשתות מלוות אותנו בטלפון הנייד, שנמצא איתנו בכל מקום, אז אנחנו כל הזמן מחוברים. בצעירותי נעשה שימוש בטלפונים קוויים נייחים בלבד, וחייגנו לבית של אדם אחר. השיר של הזמרת נונו, 'קיוט בוי', החזיר אותי לתקופה הזאת, כשהיא שואלת 'איפה אתה, אתה פה?'
"בצעירותי, בירושלים, זו היתה שאלה לא רלוונטית. המספר והקידומת גילו לנו היכן אדם מתגורר. לגשש היה אז השיר 'ורק ירושלים 02'. לא היה צורך ב'הלו, איפה אתה?'. מצד אחר, כשטלפנתי לדודתי לשאול לשלומה בתקופת 'המעגל של דן שילון', היא נהגה לענות: 'אני בדן שילון'. זה היה המרחב התקשורתי שלה. גם 'פה לא פה לא פה פה' הוא מרחב כזה. עברנו ממרחב הצפייה בטלוויזיה למרחב הדיגיטלי והאינטראקטיבי שמציעות הרשתות".
מרחב שנדמה כי אין ממש מילים אחרות לתאר אותו.
"לא ממש. זה לא מקרי שהתחילו עם 'הלו, איפה אתה?'. עם הפיכתנו לניידים, השאלה הזאת הפכה לרלוונטית. ב'קיוט בוי' נונו בעצם מרפררת לשנות ה־80 וה־90. בביצועים רבים של השיר בטיקטוק, שמעסיק אותי לא מעט, אנשים מחזיקים טלפון. באחד מהם אפילו מישהו מחזיק שפופרת של טלפון ציבורי. לדעתי, התשובה 'פה לא פה לא פה פה' היא תשובה של האינטרנט והמרחב הדיגיטלי. בעבר, המשחק בין פה ושם לא היה קיים. היום כשאתה עונה לטלפון זה לא רלוונטי איפה אתה - בבית, בחוץ או בתוכנית אחרת שבה אתה צופה. אתה ברשת".
אני פה ושם, ובכל מקום.
"בדיוק. 'פה לא פה לא פה פה'. זאת הטענה שלי וזו תמצית חיינו החדשים. לכן השיר הקצבי הזה, שאורך הפזמון שלו 16 שניות, עוזר לי לתפוס את המציאות כפי שמעולם לא חשבתי. הרשת היא מרחב חדש, שבו אנשים זמינים ונגישים כל העת, ונורא קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתנתק ולצאת. זאת, כמובן, בניגוד לרדיו או לטלוויזיה שניתן היה לכבות בעת הצורך. כשמדובר בכמה רשתות, אזי העוצמה של הדברים היא פי מאה".
להדהד את אותו הקול
העוצמה הזאת רלוונטית גם לתקופה שבה אנחנו חיים. אנחנו בשבועות שבהם האלימות פושה בחברה הישראלית, במיוחד זו שבכבישים. כחוקר שיח ותקשורת, האם אתה מזהה קשר ייחודי בין המתרחש ברשתות החברתיות לבין המציאות?
"יש מחקר שבדק את השפעת הרשתות החברתיות על תקשורת בין אנשים. אחת המסקנות שעלו בו היא שהרשתות עשויות להסלים סיטואציות, לפצל בין אנשים".
זה לא שלפני הרשתות החברתיות האנושות היתה מקשה שלווה אחת.
"נכון. אבל הרשתות בוודאי לא הרגיעו את הפיצולים שממילא היו קיימים. יש משהו במבנה של הרשתות ובעיצוב שלהן, באלגוריתמים, כך שהם שמכוונים אותך לאנשים בעלי דעות דומות. מצד אחד זה יוצר מצב שבו אדם נחשף לפחות דעות שונות ולפחות תחומי עניין מגוונים, ולפחות אנשים אחרים, ומצד שני זה מביא להסלמה ולפרובוקציות, מה שמביא ליותר תעבורה, ותעבורה, בתורה, היא מה שהרשתות רוצות. יותר תעבורה שווה יותר כסף ורווחים מפרסומות, וממכירת הידע שנאסף עלינו - הגולשים".
זה נשמע כמו מעגל שמזין את עצמו: פחות פלורליזם, יותר תעבורה, ויותר חיכוכים בין אנשים.
"בסופו של דבר ההיגיון הוא - אם אדם מחבב ונמשך לדעות או לתחומי עניין מסוימים, בואו נביא לו יותר מהם. חשיפה מעטה לדעות שונות יוצרת הומוגניזציה, ופייסבוק ודומותיה עובדות כך: הדהודים של אותו קול. וההומוגניזציה הזאת מביאה להקצנה. אנשים מעלים תכנים, מתנתקים מהמציאות ויוצרים לעצמם מציאות אלטרנטיבית קולקטיבית ברשת. הדרך להילחם בכך היא באמצעות חינוך המשתמשים, תשומת לב לדברים החשובים וגם באמצעות רגולציה על הרשת, כלומר וידוא אילו סוגי מניפולציות נעשים על המשתמשים. נזכיר שעיצוב הרשתות והאלגוריתמים לא נכתבו על־ידי חייזרים, אלא על ידי בני אדם. אז אל לנו להאשים את הטכנולוגיה, אלא את מה שהביאו אותה לעשות".
מתכנת לבן ולא מגוון
מה בעצם קורה כשאדם נחשף במשך זמן רב ובצורה עקבית לדעות הדומות לשלו, בעוד שבמציאות, כמעט בהפתעה, הוא נחשף לדעה אחרת? הפער הזה עשוי להסביר חלק מההתלקחות של מקרי האלימות בישראל ובעולם.
"תחשוב על כיכר העיר של פעם, על המרחב הציבורי שבו אנשים נפגשים ומחליפים דעות. הסוציולוג והפילוסוף יורגן הברמאס כתב שהמרחב הציבורי הוא מקום האזרחים לדבר, ללבן דברים חברתיים ופוליטיים. אך הרשתות לא משמשות כמרחב כזה, אלא כאזור הומוגני, מונוטוני, וכשאתה יוצא מחוץ להן ונתקל בדבר אחר - נוצרות אי־הבנות במקרה הטוב, ואלימות של ממש במקרה הרע. רצוי לזכור שהרשתות הן גופים פרטיים ולא ציבוריים, שמטרתם אחת: מקסום רווחים.
"אבל אי אפשר לסכם את טיבה של הטכנולוגיה בטוב או רע. טכנולוגיית הרדיו נחשבה לדבר מצוין, אבל הטבח של בני הטוטסי ברואנדה, לדוגמה, התרחש בשל השימוש ברדיו הממלכתי. שידורי הרדיו אפשרו למבצעי הטבח לדעת כיצד להמשיך ולהתקדם ברצח.
"בימינו אנו, כשמתכנתי רשתות חברתיות הם גברים לבנים ממדינות מערביות, הדבר פוגע בקהילות שאינן לבנות או בעלות אפיונים דומים. מי שמתכנת לא מביא בחשבון בהכרח גיוון אתני. הרשתות מאיצות שיח אלים, שיח פרובוקטיבי, או כל דבר שיוצר תנועה חזקה ברשת. אבל ברור שמהנדס תוכנה של פייסבוק חייב לעשות את הדברים בצורה אחרת - להיות מוכשר מקצועית, אבל לא רק לתכנת אלא גם לשים לב לפן האתי".
הרשתות טוענות שלא הן מייצרות את התכנים, אלא הן מהוות צינור בלבד.
"זו כמובן טענה פורמלית, לא מהותית. לרשתות חברתיות יש תפקיד מכריע יותר בשליטה בתכנים, ואולי לא כדאי להן להישאר בפוזיציה התמימה. ברור שרשתות לא רוצות לאכוף על עצמן יותר ביקורת, ולכן אנחנו רואים יוזמות פיקוח למיניהן מהציבור ומבתי נבחרים בעולם. הרי רשתות הן כל הזמן פוליטיות, לא במובן של ימין ושמאל, אלא במובן שהן מעוניינות להרוויח. הן לא ממומנות על ידי המדינה, לכן כשמבצעים אתנוגרפיה של רשתות, השדה מלכתחילה הוא פוליטי וכולל מערכות אינטרסים רבות".
עוד במובן הפוליטי, ראינו מקרים של מעבר בין רשתות.
"יצאו לאחרונה שני מאמרים אקדמיים בעברית על מחאת פעילים פלשתינים בשייח' ג'ראח ועל שיימינג של נשים בדואיות שרוצות ללמוד בדרום. המעניין עם פעילי שייח' ג'ראח הוא שסגרו להם את חשבונות הפייסבוק, אז הם עברו או היגרו לטיקטוק. הרעיון הוא שמוציאים אותך מרשת אחת, עם רגולציה וצנזורה, ואתה מייד צץ ברשת אחרת. זה משחק מעניין בין רשתות".
המעברים הללו מתרחשים גם בין מרחבים פיזיים ווירטואליים. מחאות שסוכלו במרחב הפיזי צומחות ברשת.
"נכון. כשהמשטרה עוצרת חלק מהפעילים בשטח, הם עוברים למחאה ברשת, ואז מרשת חברתית אחת לשנייה. ככל שיותר קשה לאדם להביע מחאה במרחב הציבורי שהזכרנו, כך הוא נכנס לעולם הרשתות ולמרחב הווירטואלי וזז בתוכו - כדי להימנע ממגבלות".
אם נחזור לנושא האלימות, מחקרך גם עסק בתקשורת מהזווית המגדרית - גבריות בהקשר הישראלי.
"הגבריות והאלימות קשורות בכך שחלק גדול מהפצת האלימות והשנאה בא לידי ביטוי בפורנוגרפיה ובשנאת נשים ברשת, בווטסאפ למשל. לפני דור, אנשים כלל לא היו מעלים בדעתם להיות חלק מתעשייה כזאת, אבל היום חלק מהמיינסטרים נמצא שם. באירוע שבו השתתפתי באוניברסיטת בר־אילן לרגל יום האישה הבינלאומי, דובר על גברים נורמטיביים שמעבירים מפעם לפעם תמונות נשים עירומות בווטסאפ. זה מזעזע, ומתאפשר בשל רשתות ואפליקציות העברת המסרים.
"בצעירותי, פורנוגרפיה נחשבה לדבר שולי ומוקצה, אולי כמו פדופיליה כיום. פורנוגרפיה קשורה לגבריות כי זה אקט גברי, שקשור למעגלים של גברים ומתחבר לשיח של גבריות אלימה ושלטת. אפשר לומר שאקט גברי כמו צריכת פורנוגרפיה מנבא אלימות במרחב הפיזי. יש מחקרים רבים שהראו כי חשיפה לאלימות וצפייה בה אינן דבר פסיבי. האלמנטים הוויזואליים נכנסים לראש ואוחזים בדמיון ובגוף. לא ניתן לשכוח את הרעל הזה במעבר ממרחב וירטואלי למרחב פיזי - וההפך. אתה לא חוזר להיות האדם שהיית לפני הצפייה. בכלל, רבות מתקריות האלימות קשורות לשיח גברי, בוודאי ביחס לנשים".
זה נתון שלא ממש השתנה לאורך השנים. אבל מה שכן השתנה זו הגבריות, שהפכה לדיגיטלית יותר. לא בטוח שבעבר גבר ברשת חברתית או כזה המחובר לטלפון מסביב לשעון היה מראה לגיטימי.
"זו נקודה מעניינת. בעבר, עוד כשהחלו המחשבים הביתיים הראשונים, בעיקר נשים היו גולשות ומתכתבות בהם ובטלפונים הניידים. אולם כיום, הגברים הכי מחוספסים עושים את זה. הם קיבלו את העובדה שהם יכולים להיות יותר בטלפון הנייד ועדיין להישאר גברים - והם עושים מה שצריך להצדיק זאת".
לב שחור ופשיזם
אתה גם חוקר אמוג'יז ואוריינות. מה קורה לתקשורת המילולית שלנו כשיש שימוש מוגבר באמוג'יז? כבר דווח בעבר על ירידה בציוני ההבעה של תלמידי ישראל. התקשורת המילולית שלנו נפגעת כתוצאה משימוש באמוג'יז?
"נכון. אני מלמד קורס על אמוג'יז וסטיקרים, מדבקות דיגיטליות, המהווים תקשורת לא מילולית. אני לא משוכנע שירידה בציוני ההבעה של תלמידי ישראל קשורה בהכרח לאמוג'יז. אני מזהה השקעה הולכת וקטנה של המדינה בחינוך, והצמצומים פוגעים בתלמידים ומגיעים גם אל ההשכלה הגבוהה. באוניברסיטאות מורידים את רף הקבלה וההוראה לסטודנטים, את דרישות הציונים ואת רמת האנגלית. אז יותר מאמוג'י, מדובר כאן בהשקעה בחינוך. לא נכון לשים הכל על הסמיילי.
"במקביל, אני סבור שקיימת אוריינות של אמוג'יז, ויש מי שמשכילים לעשות בהם שימוש מאוד יפה ומתוחכם - גם ביחס למילים. לאמוג'יז יש משמעויות מגוונות. לחציל, למשל, יכולה להיות משמעות מינית, ומנגד - לב שחור ותנועת עצור עם כף היד משויכות לפשיזם באיטליה. אלה אלמנטים הקשורים לאוריינות, להבנה של מילים, ומעבר לכך - ליכולת לבחור סמלים ולשייך להם משמעות מילולית. סטיקרים, מאידך, הם יותר תרבותיים ואישיים, ויכולים להיות ויזואליים ומילוליים גם יחד. זו שפה של ממש".
לסיכום, אני מוכרח לשאול כיצד לדעתך ייראה השיח שלנו בעתיד.
"אני סבור שמהות התפיסה שלנו את הרשתות החברתיות תשתנה, ובעקבותיה ישתנה גם השיח. למשל, אחת הדוקטורנטיות שאני מנחה כתבה מאמרים על כך שרשת פייסבוק מורכבת למעשה מכמה רשתות חברתיות, או ליתר דיוק תתי־פלטפורמות שונות שכוללות פרופילים, קבוצות, דפים עסקיים ועוד. לכל אחת מהן אפשרויות טכנולוגיות שונות והיא משמשת צרכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים מאוד שונים. פייסבוק היא מעין בניין עם קומות שונות, וכל קומה בה היא מעין רשת חברתית בפני עצמה. בכל חדר קיימים אנשים שונים ואפשרויות שונות. וזה נכון גם לטיקטוק ולרשתות האחרות.
"בהתאם לכך, צורות השיח וההשתתפות והפעילות החברתית שלנו ישתנו. אם תרצה, בכל רשת חברתית יהיו יבשות, ובכל יבשת ידברו שפות שונות. לא יהיה אפשר להכליל על השיח ברשת פייסבוק, משום שב'מדינות' שונות בה ידברו שפות שונות. במחקר אחר, הדוקטורנטית שירלי דרוקר־שטרית וצוות פוסט־דוקטורנטים בראשות ד"ר אביטל בן־עטר וד"ר עמרי גרינברג, בוחנים מרחב ומקום ברשת גוגל, למשל ביחס לפריפריות בישראל. היכן זה 'פה' ו'שם', ביחס לעוטף עזה, לדוגמה".
כפי שאתה מסביר זאת, נשמע שהאבולוציה של השיח ברשתות דווקא הולכת למקום של גיוון, הטרוגניות.
"ייווצרו פה מרחבים שונים ומגוונים, כן. שלל פיצ'רים ושפות, שנובעים מכך שהעמוד יהיה מובחן מהפרופיל, מהקבוצות. ייווצר מצב שבו המרחבים המקוונים והפיזיים יתמזגו למרחב תקשורתי בתוך ובין רשתות אחרות".
אולי גם האלגוריתם ישתנה בהתאם ויהפוך למגוון יותר, הטרוגני.
"ייתכן. הטרמינולוגיה תשתנה והרשת תעודד שימוש שונה בה. כל מהות מרחב הסייבר תשתנה, והיא תהפוך ל'פה לא פה לא פה פה' אחד גדול".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו