בכפר נידח, עם בני המאיה: ביקור בגן העדן הרוחני של העולם

רותם קליגר חליוא, אנתרופולוגית, חוקרת בדידות וכמיהה לשייכות בעידן המודרני. דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן ומרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל

רותם, התגוררת ארבעה חודשים בכפר של בני המאיה בגואטמלה כדי לחקור אנשים מארה"ב, מאירופה, ואפילו מישראל, שבחרו לעשות רילוקיישן כדי להתנתק מהמולת המערב - מסכים, לחצים, קפיטליזם. איך הגעת דווקא לשם?

"כילדה, כבר בבית הספר היה לנו שיעור יומן. פעם בשבוע ישבנו בכיתה וכתבנו יומן אישי - מחשבות, רגשות, תהיות. החלטתי להמשיך בכתיבה הזאת, והיום כבר יש לי ארון עם עשרות מחברות שהן כל חיי. כשחשבתי מה מעניין אותי לחקור באקדמיה, פתחתי את היומנים וזיהיתי תמות שחוזרות על עצמן מגיל צעיר: תחושה שאני לא מרגישה מספיק שייכת, שהכל על כתפיי, שאני עומדת לבדי מול העולם ולא משנה כמה אשקיע - זה לא מספיק".

תחושות קשות ומורכבות עבור ילדה, נערה.

"נכון. ובחלוף השנים הנחתי שאני לא האדם היחיד בעולם שמרגיש כך, והחלטתי לחקור את התופעה הזו בקצה שלה. כך הגעתי לחקור אנשים שמרגישים לחץ, בדידות, חוסר שייכות - המאפיינים את התרבות שאנחנו חיים בה.

"החלטתי לאתר אנשים שהגיעו למסקנה שהתרבות המערבית היא קצת יותר מדי בשבילם, והחליטו לעשות 'קאט' למקום אחר, שבו התחושה צפויה להיות שונה. איתרתי מקום שיש אליו הגירת לייף סטייל, כלומר הגירה, או רילוקיישן, לא כתוצאה מנסיבות חיים קשות או בשל חיפוש עבודה, אלא אנשים ממעמד הביניים, מבוססים, שמאסו בתרבות השפע המערבית.

"גם הישראלים שהגיעו לשם הגיעו בגלל חסך ברוחניות, בשייכות, במשמעות בחיים. באופן מפתיע, הם לא הזכירו את המצב הביטחוני, הפוליטי או הכלכלי כסיבות שהביאו אותם לעזוב.

"רוב אוכלוסיית המחקר שלי הורכבה מאנשים בגילי 45-25, לרוב רווקים או בעלי משפחות קטנות, שעברו לגור בכפר שנקרא צונונה, על גדות אגם אטיטלן בגואטמלה".

מה מושך אנשים דווקא אל ילידי המאיה?

"המאיה הפכו עם השנים לנוצרים, אבל שמרו על טקסיהם הייחודיים. נוצר להם שילוב ייחודי בין מסורתיות למערביות. הם גם דוברים, בין היתר, ספרדית, שמאפשרת להם לתקשר עם המערב. יש להם טקסים קדומים עם חומרים שונים, טקסי אש, מדיטציות, טקסי הכרת תודה. אלה הדברים שמשכו את המהגרים לשם. חלק מהטקסים אף מותאמים לסגנון החיים המערבי".

איך נראה סדר היום של אדם מערבי שמגיע לגור עם המאיה?

"סדר היום איטי יותר. יש יותר שהייה בטבע, שמקיף אותך מכל עבר - האגם הענק, היער. האגם הוא לוע של הר געש לא פעיל, ומקיפים אותו הרים קטנים, ועל כל הר יש כפר. החיבור לטבע מאוד נוכח. אנשים משתתפים בטקסים רוחניים, בטיפולים שונים, בסדנאות הילינג, בסדנאות לגילוי פנימי ולפירוק טראומות, בפסטיבלים המשלבים ריקוד ותנועה חופשית.

"חלק מסדר היום כולל גם עבודה של המערביים - חלקם מנהלים הוסטלים, חלקם עובדים מרחוק עם ארץ המוצא שלהם. ניכר כי אורח החיים המערבי נשמר שם במידה מסוימת, ולפיכך נותרים פערים בין המקומיים למהגרים, שחלקם נובעים מפערי המטבעות בין הכלכלות".

אילו סיפורים שמעת מהנבדקים שלך?

"ראיינתי 30 אנשים, ובאופן מובהק הסיפורים חזרו על עצמם בצורה עמוקה. המצוקות שהם חוו היו קשות. גרתי בחווה של תושבי חוץ שהיגרו לכפר, ופגשתי בחור ספרדי, בשנות ה־30 לחייו, שעבד במחלקת שיווק ונחל הצלחה עסקית וכלכלית גדולה ממכירת נעליים לילדים ולבני נוער. הוא עבד עם חברות גדולות והרגיש כמו חייל קטן במערכה גדולה. בשלב מסוים הוא לא האמין שזו המטרה שלשמה הקדיש את חייו. הוא התמודד עם קונפליקט פנימי שיצר אצלו בעיות רפואיות, ניתוק ממשפחתו".

האם היה עבורו טריגר מרכזי למעבר, או שהדברים היו פועל יוצא של שחיקה מתמדת?

"לצד השחיקה המתמדת, סבו נפטר. זה גרם לו להבין שהוא לא בילה איתו מספיק זמן לפני פטירתו, ויתר על כן - שהוא לא השקיע מספיק בעצמו ובמשפחתו המורחבת. בתוך זמן קצר מרגע פטירת הסב הוא החליט להתחיל במסע.

"בחור אחר בשם ג'ון (כל השמות בדויים, ר"פ), שנולד במסצ'וסטס, סבל מבעיות בריאותיות כרוניות. חצי מהאנשים שהכיר היו מכורים לסמים. באחד הראיונות הוא אמר לי: 'אתה דוחף את עצמך כל כך חזק החוצה מאזור הנוחות כדי להתאים לחברה, אבל מרגיש מת מבפנים'".

הוא הרגיש רחוק מעצמו, רחוק מכל זהות אותנטית.

"וזו ממש טרגדיה. זה טלטל אותי כי הוא הרגיש מת מבפנים, בתחושת ניתוק עצמי, לא שייך, מעין זומבי שהלך לאיבוד בחלל. והתחושות האלה חזרו על עצמן ראיון אחרי ראיון".

"אישה חיה־מתה"

הדבר המעניין הוא שחלק מהאנשים שראיינת, אולי אפילו רובם, נחלו הצלחה מקצועית וכלכלית גדולה. יש כמעט מתאם בין הצלחה מקצועית פנומנלית לבין התנתקות מהעצמי האמיתי, האותנטי.

"אני נוטה להסכים. ראיינתי אישה מקולורדו בשם אמילי, שעשתה אקזיט ענק מהסטארט־אפ שלה בארה"ב. היא בנתה בכפר צונונה בית גדול, מרשים. היא אירחה אותי בביתה וסיפרה לי שהבינה שהנשמה שלה פשוט גמורה. היא הרגישה בודדה עד כדי כך שבן הזוג שלה קרא לה מלכת הקרח - מישהי שמנותקת מעצמה, חסרת רגשות, אישה חיה־מתה.

"היא הבינה שהיא לא מסוגלת להיות עוד חלק מהחיים המערביים. בשלב מסוים הסתכלנו מהטראסה שלה אל עבר השטחים הנרחבים בחווה, והיא שיתפה שפתאום התכווץ לה הלב כשראתה את הפערים בין האופן שבו היא חיה לבין האופן שבו המקומיים חיים. 'אני לא רוצה להיות האדם הלבן שמוציא להם את העיניים', אמרה לי".

היא נסעה לחפש שייכות, ומצאה עוד דילמות וחוסר ודאות.

"בדיוק. מצד אחד הרצון להרגיש שייכות לקהילה, לחיות בצניעות, ומצד שני - חוסר יכולת לוותר על הדברים שהיא רגילה אליהם, אותה מורשת של התרבות המערבית. למעשה, היא העתיקה חלק גדול מהחיים המערביים שלה לכפר, ואף העתיקה את מנגנון הפעולה המערבי".

כלומר?

"היא ניסתה להגיע שם לריפוי בצורה אינטנסיבית - באמצעות הילינג, צמחי מרפא, סדנאות. הכל כדי להרגיש שהיא הבריאה. בפועל, וזה נכון גם למהגרי לייף־סטייל אחרים, זה ממש דומה למרוץ העכברים המערבי שממנו היא ניסתה לברוח. אני חושבת שאחרי ארבעה חודשים עם אנשי המאיה הבנתי שהמרוץ אל הכסף וההצלחה הוחלף במרוץ אל הבריאות, אל ההארה. המרדף אחרי ההארה הפך לעוד משימה ביומן, וחופש מוחלט רק מעמיק את הבדידות שלנו. הרעש מהמערב לא נתן לרוב המהגרים מנוח".

אני מניח שזה הקשה להגיע ל"הארה".

"שאלתי את כל 30 המרואיינים - זהו, אתם מרגישים שייכות וקהילתיות? אתם מרגישים שהנפש שלכם במקום טוב יותר ושאתם מוכנים להתחייב למקום הזה לטווח הארוך? ולא היה אפילו אחד שאמר לי כן. הם השאירו דלתות פתוחות למעבר בין הכפר לביתם במערב".

הניתוח לא הצליח, והחולה חי.

"הניסיון לברוח מהמצוקות שלנו לא באמת עובד. אי אפשר לברוח מתרבות של הישגיות ואחריות, שנתפרה לתוך הגוף שלנו מהרגע שנולדנו. אנשים לא משנים את מקום מגוריהם והופכים לאדם אחר, זה לא עובד ככה. הפרדוקס הוא שאנשים רוצים להרגיש שייכים יותר, מחוברים לעצמם ולקהילה שלהם, והפתרון עבורם הוא טיסה למקום מרוחק".

את מזהה טרנד גובר והולך של אנשים שמאסו בחברת השפע המערבית ורוצים לעבור למקומות שקטים ושבטיים יותר?

"יותר ויותר אנשים מרגישים מנותקים, לא שייכים, חיים בחברה חולה. המצוקות האלה נובעות מתפיסת עולם קפיטליסטית, מהשוואה בלתי פוסקת ברשתות החברתיות ומתחושה שכשאנחנו נמצאים בטלפון - הגוף שלנו פשוט נעלם. חשוב לומר שגם בכפר המסכים עדיין היו נוכחים.

"לשאלתך, זה שלושה עשורים מתרחשת בכפר נהירה של אנשים מהמערב. זה תהליך הדרגתי וגם קצת עצוב: הכפרים החלשים מוכרים יותר אדמות, מה שעיצב את יחסי הכוחות החדשים: המהגרים והתיירים נותנים פרנסה למקומיים, שבתורם מאבדים אחיזה בקרקע. השינויים האלה הופכים בהדרגה את המקום לכפר נופש־הגירה מערבי, בתחפושת של המאיה. בפועל, במקום אפשר לראות בתי פח של המאיה, ולצידם הוסטלים מערביים עם חצרות רחבות, שבהם עובדים המקומיים.

"אז כן, זה טרנד הולך וגובר, שנוצר מהשפעות חברתיות ותרבותיות. אנחנו חברה שמקדשת שפע, חופש, אנחנו נהנים מנוחות אין־קץ, ועדיין מרגישים לא חופשיים. מצד שני, בחברה שמקדשת חופש בצורה כה ברורה אפשר לעשות מעין שופינג של זהויות - לקחת קצת מהמאיה, קצת יוגה מהבודהיזם ולשלב אותם עם עוד זרמים מגוונים. אבל האם זה מה שיגרום לנו להרגיש טוב יותר ויביא לתחושת שייכות, יציבות וחיבור לשורשים? אם השופינג הזה משתנה תדיר, ולא יציב - התשובה היא לא".

"ויתור לשם חיבור"

בעידן של בדידות וניכור טכנולוגי, איך בכל זאת מייצרים תחושת שייכות?

"שייכות היא סוג של תרופה, אבל כזו שחייבים ליטול באופן קבוע. השאלה שלך מורכבת, ואני חושבת שאני מתחילה למצוא לה תשובה בזירת המחקר השנייה שלי - בית מדרש ישראלי במרכז תל אביב של רשת מבוע, שאותו אני חוקרת כשנה.

"החלטתי לחקור גם אנשים שלא טסו למרחקים, אלא ניסו להתחבר לעצמם בתוך התרבות המקומית. המחקר בראשיתו, אבל תמה שחוזרת על עצמה היא הצורך של הנבדקים, ואפילו החובה שלהם, להקריב כדי להתקרב".

תסבירי.

"כדי להיות חלק ממשהו עלינו להקריב, לוותר על חלקים בחופש שלנו, אותו חופש שכה מקודש בחברה המודרנית. הרי לאנשים במערב יש רצון לשמור על כל האופציות פתוחות, ותמיד לחפש את הדבר הטוב הבא - בעבודה, בזוגיות, בחיים. העין שלנו בבחינה מתמדת - אולי מעבר לאופק נמצא משהו טוב יותר?

"ודווקא בבית המדרש נחשפתי להבנה עמוקה שלפיה מי שרוצה להיות חלק מהמקום הזה חייב 'לעבוד בזה', כפי שסיפר לי אחד הנבדקים. ממש כמו בזוגיות, בחברות. זה לא קורה מעצמו.

"נבדקת אחרת אמרה לי 'אני באה ועוזרת לסדר שולחן, נועלת אחרי שכולם יוצאים... מארגנת את החגים בבית המדרש, ואז אני מרגישה משמעותית, כי אני משתתפת... מתוך הדבר הזה אני מרוויחה את התחושה שאני חלק ממשהו יותר גדול'".

חייבים להתמסר למשהו, לבחור להיות נוכחים בו, ולהתמיד בו. אלה הם תנאים ליצירת משמעות וחיוניות ארוכת טווח.

"בבית המדרש ההבנה הזו הופנמה באופן בולט. כדי להרגיש שייכות ויציבות - צריך להתמסר לדבר גדול ממני, להקריב מהחופש שלי. זה עלה מהנתונים שאני אוספת בבית המדרש, אבל זה נוכח גם בחיי הפרטיים. אם אנחנו רוצים שחברויות, משפחה, קריירה או תחביבים יחזיקו לאורך זמן - אי אפשר להיות עם חצי מבט הצידה. זה כרוך בהמון ויתורים שעבורי נעשים באהבה גדולה כדי להרגיש שאני חלק מפאזל גדול יותר, שבו אני מרגישה שייכת, שורשית".

בדרך, כמה את מוותרת על עצמך?

"זה ויתור לשם חיבור. בלי להקריב, כולנו נהיה בודדים, בתחושה שהכל על הכתפיים שלנו, שאנחנו לא מספיקים. אבל החיסון לתחושות האלה הוא יצירת תחושת שייכות, שבעיניי היא לא פחות חשובה מהצלחה חומרית, כלכלית ומקצועית. חשוב שנכניס אותה לסדר העדיפויות שלנו".

איך היית מתארת את מאזן הבדידות מול השייכות במדינת ישראל?

"התרבות המערבית, שיש בה גם המון דברים טובים, לא בהכרח מעודדת אותנו להיות שייכים, אלא להפך. אבל בישראל קיימות הגנות מול התרבות הזו: ארוחות שישי, תנועות נוער למיניהן. קל מאוד להישאר היום בבית וכלל לא לצאת, הרי הכל יכול להגיע אלינו הביתה - אוכל, קניות, מפגשים עם חברים בזום, וגם לעבוד אפשר מהבית. זה יוצר בועה של בדידות, אבל בישראל היא קצת פחות מורגשת. האופי הישראלי החם והאכפתי, והתרבות השורשית שלנו, הם הגנה מסוימת מול תרבות הבדידות והיעדר השייכות".