לפני שבועיים רחשו קבוצות פייסבוק פנים־תל־אביביות סביב מקרה מוזר, או אם לדייק - עוף מוזר. שדרות בן־ציון, נקודת היציאה מדיזנגוף סנטר שמתחברת אל שדרות רוטשילד, הפכו ביתה החדש של ציפור חריגה בנוף המקומי. מהסוג שהתבלט מספיק בין תחנות האוטובוסים, הפקקים, עבודות התמ"א והרכבת הקלה כדי למשוך את תשומת ליבם של רבים שלא יכלו שלא להבחין בה.
אחרי זיהוי מהיר כמין של אנפית בשם לבנית גדולה, חברים רבים בקהילת הרשת של העיר העלו שלל הצעות לגופים שיכולים לטפל באורחת, אשר נראה שהגיעה לכרך בטעות. שיחת טלפון ל"למען חיות הבר", עמותה ששמה מרמז לא מעט על פעילותה, הרגיעה רבים, ועימה ההסבר כי מדובר בתושבת קבע חדשה - לא פצועה או אבודה כלל - שזכתה כבר לכינוי "הדוכסית מרוטשילד" והפכה, מסיבות השמורות עימה, את העיר היקרה בעולם לביתה. זה סיפור קטן ולא חשוב על יצור שזרותו בולטת (וגם על חוכמת המונים וכוחה של הרשת), אבל הוא גם מבהיר לפתע כמה בעלי הכנף הם חלק בלתי נפרד מחיי העיר הגדולה. וכאשר מופיעה אחת שנראית אחרת ולכאורה לא ממש טבעית בשטח, העין האנושית, גם אם למדה להתעלם מהם רוב הזמן, עדיין תבחין בשינוי.
"הומאז' לעצמי"
בטיימינג מושלם עד מחשיד, כאילו היתה הלבנית הדוכסית חובבת הנדל"ן חלק מקמפיין יחצני מתוחכם, נפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת "התכנסות ציפורים" של האמנית שירה זלוור. במרכזה, כפי שניתן לנחש, כ־400 פסלי ציפורים מ־86 זנים שונים - כולם מתוך "אטלס ציפורי ארצנו" - כלומר כאלה שנצפו בישראל בערים ובעונות שונות. זלוור, בוגרת המדרשה והאוניברסיטה העברית והפסלת הראשונה זוכה פרס שיף (שהוענק עד כה אך ורק לציירים), לא היתה צפרית גדולה בטרם ניגשה לפרויקט (המרהיב, יש לציין).
"מתוך העבודה התחלתי להבין בציפורים", היא מספרת, מכירה את סיפור האנפית. "זה בדיוק הדבר הזה, שיש משהו שנמצא סביבנו ואנחנו מודעים ולא מודעים אליו. ופתאום, כשהוא לרגע יושב לידך, כולך מתמלא בקסם. הציפורים היו רעיון שהיה לי בראש כבר תקופה. רציתי ליצור איזו להקה כזו ששאבה כמובן השראה ממוזיאוני טבע ומציורים פלמיים. אוסף הטרוגני של כל מיני ציפורים שמתחברות ללהקה אחת. במחשבה הראשונית הפנטזיה שלי היתה של ציפורים אקזוטיות. תמיד יש תוכניות מגירה, וכשקיבלתי את הפרס הרגשתי שזה הזמן הנכון לעשות את העבודה הזו, אבל החלטתי להיצמד יותר לקונספט של העבודה שלי ופחות לפנטזיה. בעבודותיי אני תמיד מקבלת השראה ממה שסובב אותי - אם זה בניין תל־אביבי או צמחים יומיומיים. ולכן אמרתי שהמאגר שממנו אקח את הציפורים יהיה של ציפורי ישראל. אנחנו נמצאים במקום השני או השלישי בעולם בנדידת ציפורים. זה מדהים, כי אנחנו מבחינים בהן אבל לא חושבים על כך שהן חיות סביבנו. יש משהו פנטסטי בציפורים ובאלגוריות שיכולות להתקשר אליהן".
לפי מה בחרת אילו ציפורים את מפסלת וכמה תיצרי מכל זן?
"זה היה אינטואיטיבי. יש ציפורים שהיה לי ברור שאני עושה לפני הכל. נניח יונים, מיינות, עורבים ודרורים - ציפורים שאנחנו רואים סביבנו ומכירים. והיו גם הנחליאלים והדוכיפתים. ואז יש את השקנאים, החסידות והעגורים, שכולם יודעים שהם נודדים, וכמובן הנשרים. יש את מה שמוכר לנו, אז כשעברתי על הרשימה גם חיפשתי ציפורים אקזוטיות. וזו גם היתה התמודדות, להבין שאנחנו לא חיים ביערות הגשם שיש בהם את הציפורים האקזוטיות, אלא המון אפור וחום וציפורי מדבר".
הקישור לישראל ולעדות השונות בה נראה ברור - זו קהילת מהגרים.
"זה לא שאני אומרת 'אני רוצה לעשות את זה כי זה דימוי למדינת ישראל'. אני יוצרת את הדבר הזה, שלתוכו נכנס כבר סבך של מושגים ורעיונות. גם הבחירה של הכמות של כל ציפור היא חישוב שלי, כי בסופו של דבר זו פנטזיה. החוקים הם כאלה שאני החלטתי מי עומד איפה ומי מתקבץ יחד. יש כמות גדולה של יונים ועורבים ושלושה נשרים, כי יש לי כבר עבודה כזו ("It's Terrible how Wonderful it is" מ־2011, ע"פ), אז זה כמו הומאז' לעצמי. יש גם ציפור שיש רק אחד ממנה, שזה הפֶּרֶס - עוף דורס, ציפור גדולה ששמעון פרס (פרסקי) עברת את שם משפחתו על שמה אחרי שהוא נתקל בה. יש עיטם לבן אחד, אחרון בארץ, ואחריו הזן הזה ייכחד כאן, אז אמרתי שאצור ממנו רק אחד. ובין כל אלה יש גם את התוכי הים־אטלנטי שלא נמצא בישראל בכלל, אבל גופה שלו נשטפה מהים לחוף כאן ובגלל זה הוא נספר, נוכס ונכנס למאגר הציפורים הארץ־ישראלי. זו הבדיחה הזו של 'נו, כולנו נתיישב לראות באולימפיאדה את האצן שיש לו רבע סבתא יהודייה'".
פגיעות היא חוזק
סיור בתערוכה הוא חוויה עוצמתית עד ביזארית. הציפורים, אשר כולן עשויות שעווה ונאמנות לגודלן המקורי, עשויות ברמת דיוק כמעט בלתי נתפסת. במבט ראשון חלקן נראות אמיתיות ממש, כאילו כל רגע הן יכולות לפרוש כנפיים ולהשתמש ביכולת מעוררת הקנאה שלהן לעוף מפה בהחלטה של רגע. ההתקבצות הלא הגיונית של מגוון הזנים והמינים במקום אחד מזכירה את אסופת האישים והמפורסמים מעטיפת תקליט הביטלס "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".
השקט השורר בחדר התצוגה, והיכולת של הציפורים לבהות חזרה בבוהים בהן ללא תזוזה, מזכירים קלאסיקה תרבותית אחרת, הפעם מעולם הקולנוע דווקא, והיא הסצנה המפורסמת ביותר ב"ציפורים", מותחן האימה של אלפרד היצ'קוק מ־1963. גם הפואמה הגותית "העורב" של אדגר אלן פו מ־1845 עולה כאן לראש. יש משהו מכשף במראה הזה, יש שיטענו אף טרגי. לא מעט מכך נובע מרגע ההבנה כי מדובר באוסף עצום של ציפורים אשר כולן מקורקעות למקומן.
"בסופו של דבר, באמנות שלי אני תמיד מחפשת ליצור משהו שיש לו תחושה אנושית", מסבירה זלוור, "ואם אני צריכה להגדיר מהי התחושה האנושית הזו, אז זה המקום הזה של הפגיעות והבדידות. יש משהו בבני אדם שיש בו עצבות קיומית, גם אם אנחנו בחברה או חלק ממשפחה. בסוף זה כל אחד עם עצמו. הפגיעות והבדידות האלה בסוף גם תורמות ל'ממנטו מורי' (זכור את מותך'). מוות, קמילה של החיים. משם גם מגיע השימוש שאני עושה בשעווה. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה ידעתי שאני מחפשת ליצור משהו עם תחושה אנושית, והשעווה ענתה לי מאוד על הצורך הזה, של להביע את הדבר החמקמק הזה. שעווה היא חומר שקוף כמו עור. היא משתנה עם הטמפרטורה, וכשאתה חושב על שעווה אתה חושב על משהו שיימס וייעלם. הפואטיות של ההיעלמות היא מכמירת לב, ואני חושפת את הפגיעות שלה מעצם היותה היא. זה גם עניין של הצבה. כשאתה נכנס לחדר מלא בציפורים, שגם אם הן לא אקזוטיות הן עדיין מאוד צבעוניות, הן חושפות את הפגיעות שלהן.
"גם השעווה היא דבר פגיע וחשוף, ואני חושבת שבלחשוף את הפגיעות שלך דווקא קיים חוזק לפעמים. אפשר להציג את הדברים האלה בצורה אסתטית מאוד מרשימה, למשוך את הצופה פנימה אל תוך הדבר הזה. ממש כמו ציפורים זכרים שיש להם נוצות מהממות כדי למשוך את הנקבה אליהם, אבל ככה הם גם חושפים את הפגיעות שלהם. לכן היה לי מאוד חשוב שכל הציפורים יהיו על הרצפה, כולן עם כנפיים סגורות ופה סגור. רציתי את הקיפאון, ההתכנסות והעצבות הזו. ציפורים מביאות איתן אלגוריות של חופש, מעוף ציפור, 'הכניסיני תחת כנפך'. זו עבודה ממקום אישי של פגיעות, בדידות, מערכות יחסים, גאווה, יופי, כיעור ועצב".
סכנה מתקרבת
באנגלית קיים הביטוי "Canary in the coal mine". הוא נולד מתוך הנוהג של עובדים במכרות פחם בעבר להחזיק עימם במנהרות ציפורים, שתפקידן העגום היה לאותת במותן על קיומם של גזים רעילים שהשתחררו במכרות. מאז משמש המונח לתיאור דבר אשר רגישותו הגבוהה לתנאי שטח משתנים מהווה אינדיקטור ראשון לסכנה מתקרבת. כמעט מתבקש לקשר בין התערוכה לבין מסר על משבר האקלים שזלוור אולי רוצה להעביר באמצעותה, בין היתר. ובינתיים, בראש עולה התמונה הזכורה ממלחמת המפרץ של 1991, של הקורמורן מכוסה הנפט, כהמחשה לקטסטרופה הסביבתית שיצר סדאם חוסיין כשזיהם את בארות הנפט של המפרץ הפרסי.
"מובן שיש גם את האלמנט הזה שהעבודה עשויה משעווה - חומר שהוא תוצר לוואי של נפט. כל נושא האקלים, החקלאות והציפורים הכל כך פגיעות, שסובלות מכל מה שקורה סביבן, יכול להיות גם אלגוריה לחברה שלנו כבני אדם, למערכות היחסים בינינו ולאופן שבו העולם מתנהל ומתמודד עם הסכנות האלה שאורבות לנו".
זה גם מראה פנטזיונרי לחלוטין. הוא לא אפשרי במציאות.
"לרגע אחד כינסתי כל מיני בעלי כנף ויצרתי סיטואציה וסצנה שלעולם לא יכולות לקרות. כל הציפורים שבתוך העבודה שייכות לתקופות ולעונות שונות, לאזורים כמו ים, מדבר, הרים, עמקים. חלקן לא באמת מפה אלא רק חולפות כאן, חלקן נכחדו. גם אנחנו, בתור צופים, לא אמורים להיות איתן בחדר סגור. רציתי את הגודש, את הצפיפות הזו, של להקה. גם במוזיאוני טבע יש את החדרים הצפופים, וגם בעמק החולה הציפורים הן ממש אחת על השנייה.
"זה מעניין, כי עם כל הצפיפות הן גם מאוד טריטוריאליות ולא נוגעות זו בזו. כל הדבר הזה הוא כוחה של אמנות, שיכולה לתת לך לרגע ליצור איזושהי פנטזיה שמאפשרת להסתכל על העולם מזווית אחרת. ואם אתה מספיק פתוח ומסוגל לראות מעבר לחוויה של 'אה, זה ציפורים, זה יפה', אלא 'מה אני חווה שם' - אז שם קורה הקסם של האמנות".
אפשר להניח שמאז את הרבה יותר מודעת לכל מה שמתעופף סביבך.
"כל מי שמכיר אותי פתאום מודע לציפורים במרחב. כשהתחלתי היו שולחים לי מלא תמונות של ציפורים כמו ירגזי מצוי, שלא ידעתי בכלל שמסתובבות בינינו. עברו עשרה חודשים מהיום שבו התיישבתי לפסל את הראש הראשון ועד שהכל היה מוכן. אבל אתה לא סופר את שעות העבודה, כמו שלא ספרתי את כמות הציפורים. עבדתי מ־5 בבוקר עד 10 בלילה, ואנשים אמרו לי 'את משוגעת', אבל זאת אני. ואני יכולה להשוות את זה למשהו הקסום שקיים בציפור שיוצאת למסע נדידה. יש לה מצפן פנימי שאומר לה שהיא חייבת לצאת לדרך הארוכה הזו, מין כוח לא מוסבר. ולא משנה כמה היא תהיה מותשת בסוף, היא תשתמש בכל היכולת שלה כדי להגיע אל הנקודה הנכונה.
"העבודה שרואים בתערוכה היא סופו של מסע ארוך מאוד. זו עבודה קשה ומאומצת. כמו בסוף, כשאת רואה את הציפור היפה עומדת על האגם, את מבינה שהיא בעצם מותשת ועברה מסע מאוד ארוך. גם אסופת הציפורים הזו היא סוף של מסע".