עשר שנים חלפו בין פגישת "מועצת האסוציאציות" בתחילת השבוע בבריסל, לבין הפעם הקודמת שבה הפורום התכנס. "המועצה" היא הגוף המעצב של יחסי הצדדים. במשך עשור הכירו האירופאים בצורך לעדכן את יחסיהם עם ישראל. אך כנגד הסכם חדש שמעלה מדרגה את הקשר בין האיחוד האירופי וישראל, דרשו הראשונים תשלום במטבע פלשתיני.
האירופאים אפילו לא טרחו להסתיר שמדובר בסחיטה. הם הודו שעניינית ההסכם הקודם התיישן, ולכן נדרש לעדכן אותו. הם שיפרו בפועל את המדיניות, למשל בחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני, הטכנולוגי והאנרגטי עם ישראל. אבל את המסגרת ההסכמית התעקשו לתקוע.
מי שהנהיג את ישראל בעשור המדובר, הלא הוא בנימין נתניהו, סירב להיסחט. הוא בנה בריתות מקומיות עם מדינות מרכז אירופה ומזרחה כגון הונגריה ופולין, שמייד נשוב אליהן. גם צ'כיה, אוסטריה ורומניה הגנו על ישראל מפני יוזמות עוינות במוסדות האיחוד. נתניהו חיבק בשתי ידיים את בריטניה כשזו החליטה לפרוש מהאיחוד ב־2016.
אפילו במשרד החוץ הודו ש"ישראל באיחוד האירופי היא המכנה המשותף הנמוך ביותר", כפי שהתבטא אחד השגרירים באותן שנים. נתניהו לא הסכים לקבל יחס כזה.
ההתפתחויות הגיאו־אסטרטגיות הוכיחו את צדקת המדיניות. "האביב הערבי", ההכרה האמריקנית בירושלים והסכמי אברהם הגחיכו את ההתעקשות האירופית בנוגע לפלשתינים. גילוי הגז מול חופי ישראל, כמו גם הפיכתה למרכז הייטק עולמי, הזניקו את ערכה הטכנולוגי והכלכלי. ברור שבלא הסכם מדיניות חדש, ישראל הפסידה במקצת, אבל הצר היה שווה בנזק.
עד שבא לפיד.
עם כניסתו למשרד החוץ, לפיד סובב את ההגה מערבה. כתוצר טיפוסי של התקשורת הישראלית, הוא האמין שמדינות מערב אירופה - אלה שמנהלות את האיחוד האירופי ושגם עשו שם לישראל את הצרות - הן־הן בעלות הברית "הערכיות" של ישראל ביבשת. על החברוֹת של נתניהו אפשר ואפילו צריך לוותר.
הוא פוצץ את הקשרים עם פולין - גם אם מסיבות מובנות של עיוות חלקה בשואה - ועמד לעשות את אותו הדבר עם הונגריה. אך אז פלש פוטין לאוקראינה ולפיד הבין שרומנטיות אירופית זה נחמד, אבל יש גם ריאל פוליטיק. פולין היתה המוצא המרכזי ליהודים ולצוות הדיפלומטי של ישראל מאוקראינה הבוערת. הוא מיהר אפוא לשלוח את השגריר החדש, יעקב ליבנה, שעד אז עוכב בארץ כעונש לפולנים. בבודפשט תכנן לבקר, אך קריסת הממשלה שיבשה את התוכניות.
ועדיין, על החלום לחזק את הקשר עם מערב היבשת, כלומר עם האיחוד האירופי, הוא לא ויתר. את המחיר הוא שילם בנאום "שתי המדינות" בעצרת האו"ם לפני שבועיים. הנה שר החוץ של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, מבהיר את הדברים בפתח המפגש של "מועצת האסוציאציות": "נדון בכנות ובפתיחות בכמה נושאים ספציפיים שהם עניינינו ההדדיים. אני מדבר על המצב בשטחים הפלשתיניים ועל תהליך השלום במזרח התיכון, שנתקע. השנה היא השנה שבה מספר ההרוגים הפלשתינים הוא הגדול ביותר מאז 2007. (הרחבת) ההתנחלויות נמשכת. אני חייב להדגיש את החשיבות שתהיה לדיון הזה.
"ובהחלט, ראש הממשלה לפיד, בשבוע שעבר בניו יורק בעצרת הכללית של האו"ם, הביע באופן ברור את תמיכתו בפתרון שתי מדינות - וזה גם מה שאנחנו רוצים לדחוף אליו. אנחנו רוצים את חידושו של תהליך מדיני שיכול להוביל לפתרון שתי מדינות ולשלום אזורי כולל. אנחנו צריכים לדון בזה. עלינו לבחון כיצד נוכל ליישם זאת בפועל. העובדה שראש הממשלה לפיד התבטא בבירור בעד פתרון כזה היא באמת חשובה", דברי בורל, שמאז ומתמיד אהד את הפלשתינים ולא כל כך את ישראל.
המשמעות ברורה: לפיד מחזיר את הסוגיה הפלשתינית למוקד השיח הבינלאומי. זה מה שיקרה אם ירכיב את הממשלה הבאה, או יהיה חלק ממנה. לזכותו ייאמר שהוא לא מסתיר זאת.
מה יהיה הרווח? אולי הסכם שישפר קצת את המצב הכלכלי מול האיחוד האירופי. מה נפסיד? גינויים, האשמות, ובעיקר כניסה לזירת איגרוף שאפילו בוקסר מקצועי כמו לפיד לא יכול לצאת ממנה טוב. לפיד יודע שמאלף ואחת סיבות אין שום היתכנות למהלך מדיני מול הפלשתינים, אבל שהאירופאים תמיד יאשימו בכך את ישראל. האם לא שמע על אמרת חז"ל "איזהו חכם - הרואה את הנולד"?
מים סוערים
11 שנים נגרר הסכסוך בין ישראל ללבנון בעניין גבול "המים הכלכליים" שבין המדינות. בקיץ 2011 הגישו שתיהן לאו"ם את המפות המשרטטות לדעתן את השטח הימי של כל אחת. ללבנון היתה זו המפה השנייה.
את הראשונה הגישה כשנתיים קודם לכן, כאשר תחמה את הגבול בינה ובין קפריסין. ישראל לקחה את המפה הלבנונית כפי שהיא, כולל מה שנקרא לימים "קו 1", שקבע את הגבול הדרומי בינה ובין קפריסין. בדיוק על פיו שורטט הגבול הימי הצפוני של ישראל. במערכת המדינית הופתעו אפוא כאשר כמה חודשים לאחר מכן שיגרה ביירות מפה שנייה לאו"ם. היא כללה קו חדש, דרומי יותר מבחינת הלבנונים, זה המכונה "קו 23".
נקודת המוצא על החוף של שני הקווים, בראש הנקרה, היתה זהה. אך ככל שנעים פנימה לעומק הים, המרחק ביניהם גדל. כך נפער משולש ששטחו כ־860 קמ"ר. זהו השטח שבמחלוקת.
מחקרים שנערכו אז הראו כי בקרקעית הים שמתחת למשולש שבוויכוח, קיים כנראה מרבץ גז שמכונה "קאנא". רוב המאגר, לכל הדעות, היה בשטח לבנוני. מיעוטו בשטח ישראלי. נתוני הפתיחה האלה, למרות התרגיל הלבנוני, הובילו את הדרגים המקצועיים להמליץ על נכונות לפשרה מול לבנון, אם יהיה אי פעם משא ומתן.
תשע שנים חלפו. ישראל, חרף ויכוחים פנימיים קשים, פיתחה במהלכן משק אנרגיה לתפארת (הפרחים לנתניהו ולשטייניץ). לבנון עשתה את ההפך הגמור. תהליכי ההתפרקות שלה הואצו. אף לא אחד משדות הגז הפוטנציאליים פותח.
במשך השנים היו ניסיונות לתווך בין המדינות כדי להביא לסיום המחלוקת, וכך לייצר ללבנונים המסכנים מקור אנרגטי וכלכלי יציב ומעשיר. אך ממשלות הבובות בלבנון סירבו.
רק בסוף 2020, לקראת סיום כהונתם של טראמפ ונתניהו, כאשר לבנון הגיעה לסף קריסה, ניאותה ביירות להתיישב לשיחות עם ישראל.
מה שנועד להיות משא ומתן עקיף, התברר כבדיחה. לא רק שלבנון לא התפשרה, אלא ששדרגה את התרגיל מלפני עשור והציגה קו גבול דרומי עוד יותר. "29" הוא נקרא. קו זה סיפח ללבנון, כביכול, 1,500 קמ"ר נוספים, ובכללם הנקודה שבה תוכננה לעגון ספינת השאיבה כריש.
בישראל החליטו להשיב באותה מטבע. שר האנרגיה דאז, יובל שטייניץ, הורה לצוות המו"מ להציג גבול צפוני עוד יותר מאשר "קו 1", בבחינת "עז לך? עז גם לי". השיחות אמנם המשיכו להתקיים, אך על מהלך סרק. דבר אחד היה ברור, מספר גורם מדיני הבקיא בפרטים, "בשום שלב איש לא העלה בדעתו לוותר על מלוא השטח. היתה נכונות לפשרה בסדר גודל של 40 אחוז לנו, 60 אחוז להם, לא מעבר לזה. יש לנו אינטרס שללבנון יהיה מקור אנרגיה יציב ושהמדינה לא תתפרק".
סלח לי על השאלה האכזרית, אבל מדוע בעצם יש לנו אינטרס כזה? הרי חיזבאללה שולט למעשה במדינה ועשוי גם לגזור קופון לא קטן מהכסף שייכנס.
"אינני יודע אם חיזבאללה ירוויח מזה. אבל על אף החסרונות שבדבר, מוטב לישראל שהממשלה הלבנונית, חלשה ככל שהיא, תמשיך לתפקד, מאשר קריסה מוחלטת של המדינה. משמעות של מצב כזה היא פליטים בגבולות, ארגוני טרור שעושים ככל העולה רוחם והשתלטות של גורמים קיצוניים".
בישראל היו מוכנים אפוא לגישה נדיבה. השגריר האמריקני באותה עת, דיוויד פרידמן, כתב השבוע כי "הקדשנו שנים לניסיון לתווך בעסקה בין ישראל ללבנון על שדות הגז הימיים השנויים במחלוקת. היינו קרובים מאוד, עם חלוקה מוצעת של 60-55 אחוזים ללבנון ו־45-40 אחוזים לישראל. איש לא דמיין אז שהתוצאה תהיה 100 אחוז ללבנון ואפס לישראל. אשמח להבין איך הגענו לכאן".
דיוויד שנקר, אחד המתווכים האמריקנים בין המדינות, הצטרף לביקורת. "נראה שישראל רצתה את ההסכם הזה יותר מלבנון. היא הזיזה את הגבול שלה לקו 23 ונענתה למאה אחוז מהדרישות של לבנון", אמר לכאן חדשות.
יגורשו מהעיר
גורם ישראלי מאשר כי מסיבות מקצועיות, נקבע אז העיקרון שבכל מקרה לא תהיה הסכמה ל־100 אחוז נסיגה.
"ויתור מלא על כל השטח הוא תקדים מסוכן בנוגע למחלוקות קיימות נוספות. מדובר על מאגר 'אפרודיטה־ישי', שנמצא באזור שבוויכוח בין ישראל וקפריסין ומצבור הגז 'עזה מרין' מול חופי אשקלון. ההסכמה הישראלית הנוכחית, להעניק ללבנון את הכל, היא מסר רע מאוד לשכנים האחרים. הם יבואו וידרשו כעת ויתור מוחלט מישראל, כפי שעשתה מול לבנון", אמר הגורם, והביע חשש מהצפוי.
פרט להתקפלות המוחלטת ממה שהיתה העמדה הישראלית, נראה שהיא גם הגיעה מוקדם מדי, שכן לפיד וגנץ ויתרו, אבל כלל לא ברור אם תהיה תמורה. כי נכון לעכשיו, אין הסכמה לבנונית למרכיבים מהותיים של ההסכם: "הגבול הביטחוני הימי", לאורך חמשת הק"מ הראשונים של קו 1, מתווה הפיצויים, מעמד החתימה המשותף - כל אלה לא קיבלו את אישורם של הלבנונים, וכשנכתבות שורות אלה, ספק אם יקבלו.
אחר כך באו מכות נוספות: שר המשפטים גדעון סער מנע מלפיד לאשר את ההסכם בחשאי בקבינט, כפי שתכנן - כפי שראוי להיות במדינה חופשית - והודיע כי יונח למשך שבועיים על שולחן הכנסת. בג"ץ נענה לפניות ארגון לביא ומכון קהלת, ודורש מהמדינה להבהיר מה יהיה הנוהל המשפטי לאישור ההסכם ומדוע לא יובא למשאל עם.
עם הצטברות המכשולים האלה, קיים סימן שאלה גדול אם לפיד יספיק בכלל לאשר אותו לפני הבחירות. צריך לתהות גם על הממשל האמריקני, שנציגו, עמוס הוכשטיין, תופר את העסקה דווקא בתזמון פוליטי רגיש. ממשל טראמפ עיכב במשך שנה את פרסום "תוכנית המאה", כיוון שמרגע שהוכרזו בחירות בישראל הוא לא רצה להצטייר כמי שמתערב בהליך הדמוקרטי. האם לא מתבקש שביידן ינהג בדרך זהה?
אך המשוכות הגבוהות הללו הן הבעיה הקטנה. אתגר כבד הרבה יותר הוא עצם הפעלתה של כריש. כזכור, חסן נסראללה איים לתקוף את אסדות הגז, אם אסדת כריש תופעל בטרם יושג הסכם שעומד בציפיותיו. לפיד וגנץ הצהירו מצידם שלא יירתעו ושכריש תופעל ברגע שהדבר יתאפשר טכנית. ביום חמישי בצהריים אף העלה לפיד את רף המתיחות והודיע כי לנוכח הקשחת העמדות מצד לבנון, מצידו לא יהיה הסכם.
אך אם אין הסכם - ונראה שאין - מה יהא דינה של האסדה? האם היא תמשיך להיות מושבתת מאימת חיזבאללה? לחלופין, האם תופעל וסכנת המלחמה תתחדש?
האופן שבו ניווט לפיד את הדברים מוביל בכל מקרה לתוצאה בעייתית: אם יהיה הסכם, המסר לעולם הוא שישראל גם נבהלה מחיזבאללה וגם ויתרה על 100 אחוז מדרישותיה; אם אין הסכם וכריש מושבתת, המשמעות היא שלפיד גם שילם על הארוחה אך גם נותר רעב; אם אין הסכם ופורץ עימות, יתקיים בו המשפט האלמותי של צ'רצ'יל, "בין חרפה למלחמה - בחרת בחרפה, ותזכה במלחמה".
מה שבטוח, גם בסוגיה האירופית־פלשתינית וגם בסוגיה הלבנונית, המדיניות של לפיד משקפת תפנית משמעותית מהעמדות של נתניהו. אלה לא ספינים ולא סיסמאות, אלא אפשרות אמיתית להשוות ולשפוט.