"עברתי בשבי דברים שאני שומר לעצמי. הם יישארו שלי"

מחר, בבואו של חג החירות, בר קופרשטיין יחגוג בחופשיות את יום הולדתו ה־24, אחרי שנתיים בשבי חמאס. אל החגיגה הכפולה מצטרף "לא נשבר", ספרו החדש של בר המגולל את סיפורו המטלטל, מתושייתו יוצאת הדופן בפתיחת ציר מילוט לאלפי צעירים בבוקר 7 באוקטובר, דרך טיפול בפצועים בנובה, ועד להישרדותו בגיהינום של עזה.

זהו ספר שנקרא בנשימה אחת, ויש בו כנות ופשטות ועומק. יש בו רגעי אמונה וגילויי חברות, לצד תיאורי התעללות קשים, וגעגועים עזים לבית. ספר שנוגע בתחתית, ולא חוסך מהקורא תיאור מפורט כיצד נאלץ בר לפתוח סתימה עקשנית במערכת ביוב בבית עזתי, כאשר חצי מגופו שקוע בחרא. טקסט חשוף שמציף גם את מה שפחות נעים לדבר עליו - מתחים ומריבות בין החטופים סביב חלוקת האוכל והחיים־לא־חיים בתנאים בלתי אפשריים. טקסט שגם מצליח להתרומם מעל לכל הרוע, ולתאר גילוי יוזמה, יצירתיות, אחווה ואפילו מעשי קונדס ורגעי צחוק.

"סוף־סוף הוא אצלי בידיים. אשכרה. אני לא מאמין. 'לא נשבר' מאת בר קופרשטיין. זה שלי", הוא לא מסתיר את התרגשותו מהרך הנולד. "התחלתי לכתוב את הספר הזה במנהרות. היה שלב שבו רצו לאסלם אותנו וחאג', אחד השומרים שלנו, לימד אותנו קוראן. ניצלנו את ההזדמנות וביקשנו מחברות לצורך הלימוד. במחברת התחלתי לכתוב תאריכים ואת מה שעבר עלי. מאוחר יותר קיבלנו גם מחשב ודיסק־און־קי עם הקוראן בעברית. כתבתי גם במחשב ושמרתי בקובץ סגור בדיסק־און־קי. כשיצאנו משם, לא הסכימו שאקח את המחברת איתי, אז קברתי אותה עמוק בחול. את הדיסק־און־קי החבאתי בתחתונים, רגע לפני השחרור. קיוויתי שהם ישכחו ממנו ולא יערכו עלי חיפוש גופני".

"גם אם ייקחו את הבן אדם הכי נחמד בעולם, וישימו אותו במקום סגור, בלי אנשים שהוא אוהב, בלי המשפחה שלו, בלי אוכל, בלי היגיינה, בתוך סיר לחץ, הוא יתפוצץ. זה כמו חדר מלא בגז, שרק צריך גפרור שידליק את הכל. אז ברור שהיו בינינו מריבות בשבי"

אבל המחבלים לא שכחו. וכך מתאר בר בספר את האירוע: "בתוך התחתונים אני שומר את הדיסק־און־קי שכתבתי עליו במשך ימים רבים, שלא ייקחו אותו ממני. אבל ג'וקר (אחד השומרים, י"א) שואל אותי רגע לפני שיוצאים: 'איפה זה?'. ואני עונה לו: 'בתיק עם המחשב שהחזרתי לך, לא יודע, אולי זה נפל בחדר שלכם'. הוא הולך לחפש בחדר שלהם, אבל קולט שאני משקר, אז הוא שולח אותי לחדר עם מחבל שישמור עלי ודורש שאחפש.

"בלי שהוא שם לב, אני מוציא את הדיסק־און־קי וזורק על הרצפה באיזו פינה ועושה את עצמי מחפש. בתוך ׳החיפושים׳ שלי, אני הולך לפינה ומעמיד פנים שאני מוצא את זה. המחבל שאיתי מרגיש שמצאתי מהר מדי, אבל אנחנו רגע לפני השחרור, אז לא אכפת לי. אנחנו חוזרים לג'וקר ולצערי אני מוסר לו את הדיסק־און־קי, עם כל מה שכתבתי בשבי, והמחבל אומר לו ששיקרתי. הוא תופס אותי פתאום בחוזקה מהצוואר, מסתכל עלי בעיניים שונאות, כאילו עוד רגע הוא רוצח אותי, אבל אני יודע שהוא לא יכול באמת לפגוע בי".

גרגר תירס לשישה

הרגע הזה, כמו עוד רגעים הופכי בטן בספר, מאפיין את בר, שורד השבי ואולי נכון יותר לומר שורד בכלל. ילד שגדל במשפחה חמה ותוססת אך כזו שמתגוררת בשכירות בדירת עמידר. נער שמגיל 16 דאג לפרנסת משפחתו, אחרי שאביו, טל, מתנדב באיחוד הצלה, יצא על אופנוע להציל ילדה בת 4, נדרס והפך לסיעודי. בחור שלמרות כל הקשיים סיים את התיכון והתגייס לצה"ל כלוחם וחובש בנח"ל, תוך שהוא ממשיך לסייע בפרנסת המשפחה. משברי חיים שהצמיחו אדם של ניגודים.

משהו פראי יש בו בבר, כשמו, באש השובבות הנדלקת בפניו, אך גם דוק של עצבות מהורהרת בתוך עיניים כחולות־ירוקות, שראו יותר מדי; חזות של ילד, נמוך קומה, תזזיתי ועקשן, יחד עם גילויי בגרות, דאגה לזולת ואחריות יוצאות דופן; ציציות ארוכות המשתלשלות על מכנסי ג'ינס קרועים, המשדרות אמונה ומסורת, לצד שרשרות על הצוואר וראש גלוי, נעדר כיפה, המסמלים חופש מוחלט ממוסכמות.

קראת לספר "לא נשבר", ואני שואלת - מתי אתה כן נשבר?

"אני לא מרבה לענות על השאלה הזו. אני מנסה להראות כל הזמן שאני חזק. אבל גם לחזקים יש רגעי שפל. אצלי זה היה כשאיבדתי תקווה שאחזור הביתה. דאגתי איך המשפחה שלי תסתדר בלעדיי. באמת לא יהיה יותר בר בבית? לא יהיה מי שינהל את המשפחה, לא יהיה מי שיביא כסף הביתה? אלה היו רגעי שבר שהייתי הולך ובוכה עם עצמי ומתחנן לבורא עולם שיחזיר אותי הביתה.

"הייתי אומר לו, עזוב אותי, אבל למה למשפחה שלי זה מגיע אחרי כל הסבל שעברנו עם התאונה של אבא? למה עוד פעם? הימים הכי קשים היו בשבתות, בחגים ובימי הולדת, זמנים של משפחה. לא יכולתי לא לחשוב איך הם עוברים את יום ההולדת שלי כשאני בשבי. אז הייתי מדבר איתם. הם לא שמעו אבל אני דיברתי ופרקתי את כל מה שהיה לי על הלב. אמרתי להם שאני מצטער שהם לא יכולים לחגוג לבן שלהם יום הולדת".

אתה בעצם נשבר לא מהסבל שעובר עליך, אלא מהמחשבה על סבלם של אחרים.

"כן. הסבל של ההורים שלי זה הסבל שלי. ברור שזה הכי קשה".

אתה נוגע בספר בכנות מפתיעה וגם תוך מודעות וביקורת עצמית במתחים שבין החטופים.
"נכון. בסופו של דבר אנחנו בני אדם. אם ייקחו את הבן אדם הכי נחמד בעולם, וישימו אותו במקום סגור, בלי אנשים שהוא אוהב, בלי המשפחה שלו, בלי אוכל, בלי היגיינה, בתוך סיר לחץ, הוא יתפוצץ. זה כמו חדר מלא בגז, שרק צריך גפרור שידליק את הכל. אז ברור שיש מריבות, אבל לומדים להתפייס, כי אין ברירה. לומדים לשבת רגע, לשאול איך הגענו למצב הזה. אתה עושה רגע זום אאוט ומבין שבחוץ לא הייתי רב על שטות כזאת".

בר מתאר בספר כיצד אלקנה בוחבוט, שהיה איתו מרגע החטיפה, התחבר עם אוהד בן עמי, שהצטרף אל השניים למנהרות, אחרי שרעייתו רז שוחררה. בר נותר בצד, כאשר שני המבוגרים יותר, שהאבהות קירבה ביניהם, התחברו זה אל זה. הוא מספר כיצד אוהד התנגד לניסיונות הבריחה שניסה בר ליזום, או למעללים אחרים שיזם הצעיר התזזיתי. כמו למשל ניסיון של אלקנה ובר לציין את ל"ג בעומר בעומק המנהרה, באמצעות הצתה של חתיכת קרטון, כפי שמתואר בספר:

"המנהרה מתחילה להתמלא בעשן. אוהד ואלקנה נלחצים ואני יושב בצד ומתגלגל מצחוק. אוהד: 'איך הרשיתי לכם לעשות את זה? למה אני מקשיב לשטויות שלכם'. הוא מאשים אותי שאני מדרדר את כולנו למעשים כאלה מתוך שיעמום. מהלחץ הוא לוקח מגש שיש לנו ומתחיל לנפנף מעל הקרטון והעשן מתגבר מאוד. אני צוחק אבל זה גם קצת מפחיד. אם המחבלים יגיעו, הלך עלינו. מצד שני, אני אומר, כבר תקופה ארוכה הם לא הגיעו לחדרון שלנו, אז למה שדווקא עכשיו יגיע מישהו. אלקנה ואוהד משפריצים אקונומיקה ומים, ולא מבינים למה אני לא עוזר להם, אבל אני בעיקר מתגלגל מצחוק".

המצב השתנה מעט אחרי שהובאו שלושה חטופים נוספים, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה ומקסים הרקין, שהגיעו מאוחר יותר לחדרון במנהרה. החדרון, אגב, הוא מסדרון צר, ארבעה מטרים על מטר ושמונים, ללא ריצוף או מים זורמים, עם אוויר דחוס, ברחשים, עכבישים וחולדות.

"כשהגיעו צעירים שקרובים לגילי זה סייע לי מאוד", אומר בר. "היו לנו נושאי עניין דומים והומור משותף. הצלחנו לצחוק יותר. אחד הדברים שאהבנו לעשות זה לחקות את המחבלים, שלכל אחד מהם הצמדנו כינוי. במצב כזה מגיעים לצחוק קיצוני וכבד עם דמעות, כי זאת דרך להתפרק עד הסוף".

ההגעה של הצעירים סייעה לבר, אך היתה כרוכה גם בהרעת תנאים. "האוכל דל והצפיפות עושה את שלה. שישה אנשים באותו תא שטח קטנטן עם אותה הכמות של אוכל שקיבלנו קודם רק שלושתנו", מתאר בר בספר. "לא קל להחזיק את הביחד הזה שלא יתפורר. שישה גברים, כבוד, אגו, חרדות ורעב. מתפתלים מכאבים בכל הגוף, לא מפסיקים להשתעל וכל אחד מאיתנו במצוקה גדולה.

״הפכנו למומחי חלוקה עד כדי כך שאנחנו מצליחים לחתוך בסכין קהה גרגר תירס אחד לשישה חלקים. הכלל הוא שמי שמחלק הוא לא מי שבוחר, כדי שלא נכעס אחד על השני. שנהיה מאוחדים, חבורה אחת נגד המחבלים. שהם לעולם לא יצליחו לסכסך בינינו. אחד החברים קם בלילה לשירותים ומתעלף מרוב חולשה, ואנחנו מזנקים להרים אותו. כשמקבלים אוכל נותנים לו עוד קצת, שיתחזק. למרות הכל, למרות העצב, הדיכאון, הקושי והבכי, אנחנו יחד".

"לא הבנו איך יכול להיות שמפרסמים סרטונים שפוגעים בנו. זו היתה תקופה נוראית. המחבלים פוצצו אותנו במכות עד שהתעייפו, ואז אמרו 'נחזור מחר'. לא הצלחנו לישון מהחרדה. כשראינו את הפנסים מתקרבים, התחלנו להתפלל 'שמע ישראל'"

בר מתאר כיצד מי שנשלחו כל פעם על ידי החבורה לבקש עוד קצת אוכל או קפה, היו אוהד ואלקנה, שהמחבלים כיבדו יותר. כל ניסיון כזה עלול היה להסתיים בסירוב, בנזיפות ואף באלימות. "אותי הם לא מחבבים בכלל, רואים בי ילד צעיר שמעצבן אותם בשאלות. אני מתחקר אותם ושואל הרבה כדי להיות עם יד על הדופק, מקסימום יגידו לי לא. ואכן רוב הפעמים התשובה היא 'לא' או: 'עוד פעם אחת אתה מגיע לבקש, אנחנו לא אחראים למה שיקרה איתך'".

היום ה־270

אחד הרגעים הקשים לקריאה בספר קשור לפרשה הכואבת של הדלפות מתוך חקירת "כוח 100" שדה תימן. עוד פרק בעלילה הסבוכה הזו: ההשלכות של האירוע על החטופים, שעד היום לא דובר בהן באמצעי התקשורת. כלי תקשורת רבים הבליטו בראיונות עם פדויי שבי את העובדה כי ההחלטה של איתמר בן גביר להרע את תנאי האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי, שאותה ייחצן השר בקול רעש גדול, פגעה בתנאי החטופים. בספר מתאר בר לראשונה כיצד הדלפת הסרטונים המבושלים משדה תימן על ידי הפצ"רית ופרסומם חסר האחריות, הביאו להתעללות מזוויעה בחטופים.

"ביום ה-270 הם מגיעים ל'חדר' שלנו בבת אחת, בלי התרעה. ג'וקר ואנשיו נכנסים בזעם, בידיהם שוטים ואלות, מורידים מאיתנו את הבגדים ומשאירים אותנו בתחתונים. הם מושיבים אותנו על רצפת המנהרה עם הפנים אל הקיר ומתחילים להרביץ בכל הכוח. על אצבעותיהם טבעות משוננות והם מנחיתים עלינו מכות איומות, בלי הפסקה, מצליפים, שורטים, חותכים ומכים. אנחנו מנסים להגן על עצמנו והם לא עוצרים לרגע ומפרקים אותנו במכות בכל מקום בגוף, בעורף, בגב, בידיים וברגליים, משאירים עלינו חריצים, דם וסימנים כחולים. כואב ונורא".

בר מתאר את ההסבר שנתנו להם המחבלים: "מתפרסם בעולם שהחיילים שלכם הכו אסירים שלנו במחנה שדה תימן, אז עכשיו אתם תחטפו". המחבלים אף הראו לחטופים סרטונים שבהם נראים חיילי צה"ל מכים אסירים.

"לא הבנו איך יכול להיות שמפרסמים סרטונים שפוגעים בנו. זו היתה תקופה נוראית בשבי. הם פוצצו אותנו במכות עד שהתעייפו. ואז אמרו נחזור מחר. לא הצלחנו לישון כל הלילה מרוב חרדה. זה נמשך ככה כמה ימים, ואז אחרי כשבוע, ראינו את הפנסים מרחוק והתחלנו בתפילות של 'שמע ישראל' ו'שיר למעלות', וכבר חיכינו עם הפנים לקיר.

"אבל פתאום המחבל קרא לי וליוסף חיים אוחנה, שם לנו כיסוי על הראש ולקח אותנו משם. שאלתי לאן, והוא אמר: 'שתוק. אל תדבר'. אתה אומר לעצמך, בואנה, אם כל השבוע נתנו מכות, אז עכשיו יוציאו להורג ואף אחד לא ידע. בפתח של חדר המחבלים נתנו לנו סטירות לפנים שישר הפילו אותנו לרצפה. אתה רואה כוכבים והם מתחילים לדרוך, לבעוט, לגרור. זה היה כמו נצח. הם קשרו לנו את הרגליים לברזלים. המחבל אמר: 'עכשיו תרגישו על בשרכם. מה שעשו לאסירים שלנו, אנחנו נעשה לכם'.

״שמעתי את יוסף צורח, ואז זה הגיע אלי, פתאום מכה מטורפת ברגל, עם איזה מקל או ברזל. וככה עוד ועוד. באינסטינקט שמתי את רגל ימין על שמאל, כדי לחטוף מכות ברגל אחת, כדי שאוכל לדרוך על הרגל השנייה". המכות נמשכו עד לעילפון ועד שאצבעות רגליו של בר נשברו. שני החטופים המוכים נאלצו לדדות במנהרה עד למסדרון שבו הוחזקו שאר החטופים. "לקח לי עשר דקות ללכת 300 מטר. אוהד, אלקנה, שגב ומקסים היו בשוק כשראו אותנו מפוצצים ממכות. זה היה אחד הרגעים הכי קשים בשבי, באמת".

ההתעללות נפסקה כאשר אוהד בן עמי, המבוגר מכולם, שאותו המחבלים כיבדו, פרץ בבכי וביקש מהמחבלים לחדול, כפי שמתואר בספר: "'למה אתם עושים להם את זה, הם כמו ילדים שלי, אתם מרעיבים אותנו, אנחנו פה בחושך ובייאוש, למה גם מכות? אנחנו לא אשמים. אני לא עומד בזה יותר'. ואז זה נפסק. אנחנו עומדים בגוש אחד ומתחבקים".

הרגע של החיבוק הזה והדאגה של אוהד, מאוד מרגשים.

"זה היה הדדי. בכל פעם שהרביצו לנו, כל מה שעניין אותי זה מה קורה עם אוהד. גם כשהגב שלי דימם, מייד אחרי כל הרבצה הייתי שואל אותו אם עשו לו משהו, והוא ענה שלא פגעו בו. כיבדו אותו. אוהד יכול היה להיות אבא שלי. אם מישהו יבוא ויעשה משהו כזה לאבא שלי, זה נורא ואיום. ומצד שני, הוא הסתכל עלינו כמו על הילדים שלו. לראות את הבן שלך מקבל מכות, ואתה לא יכול לעשות כלום, זה נורא".

לימוד האסלאם שנכפה עליך בשבי השפיע במשהו?

"כמו שאת רואה, ברוך השם, אני יודע מה נכון", הוא אומר ומנשק את הציצית. "היינו משפחה מסורתית. כשהייתי בן 10 אמא חזרה בתשובה והחוויה המשפחתית הזאת של לטייל יחד בשבתות היתה חסרה לי. העבירו אותי ללמוד בבית ספר דתי, עד שאמרתי שאני לא רוצה. רציתי ליהנות ולחיות את החיים. מובן שכיבדתי והגעתי לקידוש, אבל אחר כך הייתי יוצא עם חברים או הולך לעבוד. מאז התאונה של אבא, עבדתי הרבה בשבתות".

גם לנובה הגיע בר לעבוד בשבת כסגן קצין הביטחון של המסיבה, אחרי שקיבל חופשה מיוחדת מהצבא. חילול השבת היה כרוך אצלו בלבטים ובחוסר נעימות מול אמו, אך מאחר שהמשפחה היתה זקוקה לכסף כדי לעבור בשכירות לדירה נגישה יותר, הוא לא היה יכול לוותר על העבודה.

"השבי גרם לי להבין באמת מה חשוב. בורא עולם הציל לי את החיים לא פעם ולא פעמיים. דיברתי איתו והוא עזר לי המון. הוא כאילו ממש התגלה אלי. הוא נתן לי את כל הסימנים שביקשתי. למשל מתנה ליום הולדת 23, כששמעתי פתאום את אמא שלי ברדיו. זאת היתה אחת הפעמים הבודדות שאמא התראיינה, וזה קרה בדיוק בחודש היחיד שהיה לנו רדיו, 30 מטר מתחת לאדמה, כמה ימים אחרי שהצלחנו למצוא את התדר של גלי צה"ל לכמה שעות בודדות בבוקר.

"ופתאום אני שומע את אמא, אישה חזקה, שמזמינה את כולם לחגוג לי יום הולדת בכיכר החטופים. והיא מדברת על אחדות ואמונה. בכיתי מרוב אושר. אפשר לקרוא לזה צירוף מקרים, אבל אני אומר, זה מסר מבורא עולם שהשאיר אותי חזק ולא נתן לי להישבר. היום אני יודע בוודאות שיש אלוהים בשמיים, שאפילו בהסתרה שבהסתרה הוא עדיין שם. ואני מנסה להכיר לו תודה.

"בשבי הקפדנו לעשות קידוש ולשיר שירי שבת, זה הרגיש כל כך עוצמתי ואמיתי. זה עורר בי את התשוקה ליהדות, לאחדות, למשפחה. הייתי קם בבוקר ומתפלל ממה שזכרתי, אבל הרגשתי מאוד את החסר של התפילין. בשבי אמרתי לבורא עולם, יש לי רק בקשה אחת: תוציא אותי החוצה, ותן לי להניח תפילין עוד פעם אחת. לא רוצה יותר כלום. מה שביקשתי קיבלתי, אז היום אני לא מבקש ממנו יותר מדי, אבל אני מרגיש שאני מקבל סימנים גם היום".

שתיקה

כששב מהשבי רצה בר לקיים כנס של תפילה והנחת תפילין המונית בכיכר החטופים. לא כולם אהבו את הרעיון אבל הוא נאבק ולא ויתר, מתוך רצון להפוך את התפילין לסמל של אחדות, בדיוק כמו ג'ולי אימו שנאבקה כדי להקים בכיכר אוהל ניגון ותפילה.

"בהתחלה אמרו לי שזה לא שייך, שזה לא מתאים לאג'נדה של המקום. אמרתי להם: 'זו כיכר החטופים. אני הייתי חטוף, וזה מה שאני רוצה לעשות'. היה לי חשוב להתפלל להבאת כל החטופים החללים לקבר ישראל. תכלס לא השארתי להם יותר מדי ברירה. פרסמתי ברשתות שאני בא לשם להנחת תפילין והזמנתי את כולם, ואז אישרו את זה פתאום".

אחד הדברים הראשונים שעשה בר עם חזרתו ארצה, היה לשחזר את מה שכתב במחברת ובדיסק־און־קי שנותרו בעזה. "ישר לקחתי מחשב נייד והתחלתי לכתוב. ישבתי על זה שעות ואז פנו אלי כל מיני הוצאות לאור. ידיעות ספרים הרגיש לי המקום הנכון.

"ישבתי עם העורכת עינת קאפח המון שעות, וכתבנו את הספר בתהליך משותף. בעיקר אני מדבר והיא כותבת, ואז היא מעבירה אלי ואנחנו מתקנים ומדייקים. איך היא אמרה לי? 'חייתי איתך חודשים בתוך המנהרות'. זה מטורף עד כמה שהיא נכנסה לסיפור שלי".

גם עינת קאפח מצידה מרגישה שזכתה: "כשפנו אלי מההוצאה שאכתוב את הספר עם בר, התרגשתי מאוד. זו הזדמנות לשמוע ולהרגיש מקרוב מה זאת הישרדות, מה זה כוח רצון, וגם - לראות נס בעיניים. נפגשנו במשך קרוב לארבעה חודשים כשבר מספר וזוכר בבהירות רבה תאריכים, מקומות ורגעים רבים קשים מאוד, ואפילו דיאלוגים מפורטים", אומרת עינת.

"ככל שנחשפתי לסיפור הלא ייאמן שלו ולכוח האמונה הגדול שלו, הרגשתי שצריך לתת קול בתוך הספר גם לנקודת המבט של ההורים שלו, ג'ולי וטל, כל אחד מהם בהתמודדות שלו מול החטיפה של בר. משהו בסיפורים שלו ושלהם יצר תחושה של חיבור אינטואיטיבי ביניהם, כשהם פה על פני האדמה והוא שם, מתחת לאדמה. לכן שילבתי בספר קטעים קצרים מנקודת המבט של ההורים. בסוף האתגר הגדול בכתיבה כזאת הוא לשמור על הטון של בר, כי זה לא הסיפור שלי אלא שלו, ובכל זאת להביא את היכולת הספרותית שלי ששוזרת את כל הרגעים לסיפור שמביע, עד כמה שאפשר, את החוויות שלו. וגם לכבד ולא להיכנס למקומות שהוא לא רוצה לדבר עליהם".

"יש אכן דברים שאני שומר לעצמי, שלא רציתי לדבר עליהם והם יישארו שלי", אומר בר ושתיקה משתררת בינינו. רמזים אפשר למצוא בתוך הטקסט בתיאורים כיצד אחד המחבלים רחץ אותם במים קפואים וסבון כלים, כשהם עם ידיים כפותות והוא מסבן את גופם העירום, או כאשר נדרשו לגלח את כל שיער גופם, כאשר המחבלים נועצים בהם מביטים.

רגעים של שתיקה נדירים בראיון הזה, שבו המרואיין לא מפסיק לענות להודעות ווטסאפ ולנהל שיחות טלפון. ככה זה. הוא בולע את העולם, מנהל אותו, משלים חוסרים של שנתיים. בין השאר הוא עסוק בלהזמין כרטיסי טיסה למסע הסברה לארה"ב, לו ולבת הזוג הטרייה. "אנחנו מכירים ארבעה חודשים וחברים חודשיים. אנחנו בהתחלה".

בזוגיות כזאת מדברים על הכל? או שאתה מנסה להתחיל מחדש, בלי בר של השבי?

"השבי הוא חלק ממני. היא מבקשת כל הזמן שאספר לה עוד, אבל אני כל כך עמוס ביוזמות ועשייה, עם ההוצאה של הספר ועם שיר שהקלטתי, שאין לי הרבה זמן לשבת ולדבר על השבי".

"בחלוקת האוכל, הכלל הוא שמי שמחלק הוא לא מי שבוחר, כדי שלא נכעס אחד על השני. שנהיה מאוחדים, חבורה אחת נגד המחבלים. שהם לעולם לא יצליחו לסכסך בינינו. אם אחד קם בלילה לשירותים ומתעלף מרוב חולשה, אנחנו מזנקים להרים אותו"

איך הקשרים שלך היום עם חטופים אחרים?

"אנחנו כמו משפחה. יש לי כמובן יותר קשר עם מי שבגיל שלי ויש לי קשר גם עם חטופים שלא היו איתי בשבי, כי עברנו משהו משותף, כמו למשל איתן מור, שביום שישי האחרון קפצתי לבית שלו ועשינו יחד בוקר".

חלק משורדי השבי הפכו להיות סלבים, לקחו סוכן, הולכים להשקות, מוציאים ספרים. לפעמים זה נראה ממוסחר מדי. איפה זה פוגש אותך?

"אני לא יכול לשפוט אף אחד. כל אחד בדרך שלו לפי אמונתו. אני אומר לכל בן אדם, לך אחרי מה שהלב שלך אומר. נכון שחטוף לא בחר להיות סלב, אבל עכשיו הוא סלב, אז שיעשה מה שהוא רוצה. אם בן אדם לא רוצה, אני אומר לך במאה אחוז, הוא יכול תוך שנייה להיעלם ולחיות את החיים שלו".

ומה אתה רוצה?

"אני בחרתי לא להיעלם. אנשים נלחמו עלי כל השנתיים האלה, ועכשיו אני יכול להחזיר להם ולשתף אותם בחוויות שלי. אני משתף את הדברים הקשים ואת הרגעים האינטימיים שלי, לא כי אני חייב, אלא כי אני רוצה לומר תודה לכל מי שנלחם עלי. בסוף הספר הכנסתי את השמות של כל הנרצחים ב־7 באוקטובר והנופלים במלחמה. בהתחלה כתבנו משפט כללי כזה, בלי השמות. זה הרגיש לא מספיק, שמגיע לכל אחד את המקום שלו. זה היה לי מאוד־מאוד חשוב".

חתימת הספר עם רשימת השמות של 2,032 נרצחים ונופלים יוצרת רושם עז ואפקט כפול. מצד אחד, כל אחד מקבל התייחסות אישית ומופיע בשמו, מצד שני הדפדוף הלא נגמר ביותר מ־20 עמודים המלאים בצפיפות בשמות של אלה שאינם איתנו עוד, שלא זכו בחיים ובחירות כמו בר, מחזיר שוב להלם של 7 באוקטובר, אל כמות המתים הבלתי נתפסת, אל האינסופיות של הסוף.