ברגעים של היסח הדעת, מקסים הרקין חוזר להרגלים שנאלץ לסגל בשבי בעזה. הוא מתרומם מהכיסא, נעמד ליד החלון כדי לעשן וחוזר למקומו בהליכה שפופה ובידיים משוכלות מאחורי גבו, כאילו עדיין נתונות באזיקים. מדי יום מקסים מזכיר לעצמו להזדקף, משום שהוא לא צועד יותר במנהרה טחובה ונמוכה, ושתקרת הבטון המחוספסת כבר לא גורמת לו לחבלות בראשו.
שורד השבי מקסים הרקין בראיון ל"שישבת" // כתבת: טל אריאל יקיר, צילום: משה בן שמחון
"מרוב שהתרגלתי לשבת ולישון על הקרקע, זה הפך להרגל", הוא מספר. "אני יכול לשבת עם המשפחה או חברים, לקום להכין כוס קפה, ואז לחזור אליהם ופשוט להתיישב על הרצפה. הרגליים שלי תמיד יהיו משוכלות וצמודות לגוף, ולא מתוחות כמו אצל כולם, כי שנתיים ישבתי מכווץ. רק אחרי דקות ארוכות אני תופס את עצמי וחוזר להתיישב בכיסא".
מקסים השתחרר בעסקת החטופים האחרונה, ב־13 באוקטובר, לאחר שהוחזק בשבי חמאס במשך 738 ימים. לאחרונה הוא סיפר כיצד ספג אלימות קשה ומתמשכת, התמודד עם טרור פסיכולוגי אכזרי ונאלץ להסתיר מהמחבלים את העובדה שהוא משרת כקצין במילואים. למרות העינויים שעבר, הוא מדבר על השנתיים האחרונות בגילוי לב ומתבל את דבריו בהומור שחור. כעת הוא חושף פרטים נוספים על השבי, ובהם חוויה אישית טראומטית ודרמטית שעליה לא סיפר עד כה.
"בדירה הראשונה, שבה הייתי 24 שעות עם שגב כלפון ויוסף חיים אוחנה, היינו כולנו בעיניים מכוסות ובידיים ורגליים קשורות. לא ראיתי כלום, אבל הרגשתי פתאום שהבגדים נופלים ממני. אחד המחבלים לקח סכין ופשוט חתך אותם עד שנשארתי עירום.
"לא הבנתי מה הוא הולך לעשות. המחבל לא ביקש ממני להתפשט, אלא הפשיט אותי בעצמו. שנייה אחר כך התבררה הסיבה: הוא היה בטוח שאני חייל בכוחות מיוחדים ושאל אם יש בגוף שלי GPS. הופתעתי. המחבל כנראה ראה יותר מדי סרטי מרגלים וחשב שהשתילו עלי צ'יפ. עניתי שאין עלי שום דבר כזה, והוא איים שאם אני משקר אחטוף מכות חשמל ואחריהן יערפו לי את הראש. שמרתי על קור רוח. אמרתי שאין סיכוי שימצאו עלי משהו. אחרי שעשה עלי חיפוש והשתכנע שאין בתוכי צ'יפים, המחבל הרים את התחתונים שלי בעצמו. נשארתי ככה כמה ימים. בתחתונים, מסכה אטומה מלאה בדם ועם ידיים ורגליים באזיקונים".
"המחבל לא ביקש ממני להתפשט, אלא הפשיט אותי בעצמו. הוא היה בטוח שאני חייל בכוחות מיוחדים ושאל אם יש בגוף שלי GPS. הופתעתי. כנראה הוא ראה יותר מדי סרטי מרגלים"
זו היתה הדרך שלו להשפיל אותך?
"כעסתי על המצב וכעסתי על החטיפה. לא ידעתי אם אחיה עוד כמה דקות או שיוציאו אותי ככה להורג, כי המחבלים האלה הם נאצים. חשבתי על הדבר האחרון שראיתי בעיניים לפני שחטפו אותי, וזה היה את שני החברים הטובים שלי, מטיאס ועינב בורשטיין, נרצחים מולי ביריות. רק אחרי כמה ימים המחבלים נאלצו להוריד את הכיסוי, כי הוא נדבק לי לפנים בגלל הדם הקרוש, ואז קלטתי שאני נמצא בעזה".
ההחלטה
הפגישה הראשונה שלי עם מקסים (37), תושב טירת כרמל, מתקיימת בחוף הים בתל אביב. השמש והאנשים ששרועים על החול מעצימים אצלו את תחושת החופש. הוא מביט בעורו החיוור, תוצאה של יותר משנה מתחת לאדמה, ומתלבט אם היה צריך למרוח מקדם הגנה. "אני יחסית שזוף עכשיו", הוא צוחק. "כשיצאתי מעזה לפני חודש וחצי הייתי אפילו יותר לבן. העיקר שעכשיו אני נושם שוב. אפילו לשתות מים נקיים מבקבוק זה וואו בשבילי. אני מתלהב מכל דבר כמו ילד. אפילו מהדשא כאן. זו הפעם הראשונה מאז עזה שאני מרגיש דשא".
איך אתה מצליח להישאר רגוע וחייכן אחרי כל מה שעברת?
"זו אשליה. אני לא רגוע בפנים. אני סובל מכאבים בכל הגוף, פיזיים ונפשיים, אני מטופל אצל פסיכולוגים, ולדעתי חוויתי השבוע התקף פוסט־טראומה. שמתי מוזיקה במהלך נסיעה ברכב ופתאום שמעתי את הטרק שהיה בנובה. נאלצתי לעצור בצד כדי לנשום ולהירגע. בכל יום אני מנסה להגיע ללילה כשאני גמור מעייפות, כדי ליפול על המיטה ולהצליח להירדם".
כשאתה ישן, אתה גם חולם?
"לפעמים אני חולם על המנהרות בעזה, על הפרצופים של המחבלים, ואז מתעורר בבהלה ובטוח שאני עדיין שם. לוקח לי כמה שניות לעכל שאני בבית".
"אני לא רגוע בפנים. אני סובל מכאבים בכל הגוף, פיזיים ונפשיים, אני מטופל אצל פסיכולוגים, ולדעתי חוויתי השבוע התקף פוסט־טראומטי. שמתי מוזיקה ברכב ופתאום שמעתי את הטרק שהיה בנובה. נאלצתי לעצור בצד כדי לנשום ולהירגע"
מקסים, גרוש ואב למוניקה בת ה־5, המתגוררת עם אמה ברוסיה, לא בילה מעולם במסיבות טבע. "מטיאס ועינב הציעו שאלך איתם, והסכמתי, כי היה מדובר בפסטיבל רשמי ולא במשהו מחתרתי", הוא מסביר. "לא חששתי מהקרבה לעזה, כי זו הארץ שלי. נסענו בשתי מכוניות והגענו לאתר הנובה בשישי בערב. הקמתי את הקנטה שלי, שזה סוג של אוהל, והלכנו לרקוד ולטייל קצת מסביב. אני זוכר שמולי עבר שגב כלפון, שהיה איתי בשבי. לא דיברנו, אבל משום מה הדמות שלו נצרבה אצלי בזיכרון.
"ישנתי קצת והתעוררתי לזריחה. ברגע שיצאתי מהקנטה התחיל הבלגן. ראיתי גשם של טילים. נכנסתי לאוטו ודיברתי בטלפון עם ידידה. אמרתי לה שאין לי ספק שיקדימו לי את המילואים, כי התחילה מלחמה. מטיאס ועינב יצאו כמה דקות לפניי, ובדרך הם התקשרו ואמרו לי להסתובב, כי ירו עליהם. חזרנו לאזור המסיבה, וגם שם נתקלנו בירי. עצרנו את המכוניות ורצנו לשדות.
"הם היו קצת מאחוריי, ומטיאס התקשר ואמר שפתאום הוא לא יכול לזוז וקפא במקום. לדעתי פרצה לו פוסט־טראומה מהשירות שלו כלוחם בחברון. מייד חזרתי על עקבותיי".
ייתכן שזו ההחלטה שהובילה לכך שנחטפת?
"והייתי חוזר עליה עוד 300 פעם. חיבקתי את מטיאס והרגעתי אותו, ואז התחיל עלינו ירי. גשם של כדורים. רצנו בין המכוניות, וחשבתי מה אני עושה הלאה ואיך אני מציל את החיים שלי. התחבאתי עם מטיאס ועינב בתעלה, והיו שם עוד מבלים ושוטר. טילי אר.פי.ג'י עברו מעלינו. שתי דקות אחר כך ראיתי טנק מרכבה על הכביש, והייתי בטוח שניצלנו. טעיתי. צעקות 'אללה אכבר' התקרבו אלינו. אנשים צרחו בבהלה, קראו 'אמא, אמא' והתחננו על החיים שלהם, אבל המחבלים טבחו בהם. הספקתי לזרוק את תעודת הקצין שלי ואת הטלפון שלי, כי חששתי שאני עלול להיתפס.
"מטיאס היה עם אקדח, והצליח לחסל את אחד המחבלים, אבל מייד הוא נורה בגבו ומת במקום. המחבלים ירו מולי גם בעינב. הם הקיפו אותנו, ואחד מהם כיוון רובה לראש שלי, אבל הכדור פספס ושרק לי ליד האוזן. התכווצתי וביקשתי מבורא עולם שיעזור למשפחה שלי לגדל את הילדים. את הבת שלי ואת שני האחים הקטנים שלי, שנולדו בנפרד לכל אחד מההורים אחרי שהתגרשו. שניהם היו אז בני 11.
"המחבל סיפר לי שלפני 20 שנה בערך גלעד שליט היה בבית הזה, והוא זה שהשגיח גם עליו שלא יברח. הוא קרא לו ג'לאל שליט, ונתן אותו כדוגמה למישהו שלא ניסה לברוח ולכן נשאר בחיים"
"ואז הרגשתי שמישהו מקפל את הידיים שלי לאחור ושם עליהן אזיקון. חטפתי אגרופים ומשכו אותי לכביש. ראיתי מולי 30 מחבלים, והייתי בשוק. הם בעטו בי, הרביצו לי עם הקתות של הרובים, פגעו לי בלסת, באוזניים, בגב. אחת המכות היתה כל כך חזקה שהיא סובבה לי את הראש לצד השני, וראיתי לפחות עוד 100 מחבלים. זה היה נראה כמו סרט אימה. היה ברור שהם נהנים ממסע הרצח שלהם".
ראשו המדמם של מקסים כוסה במסכה אטומה, והוא נזרק לטנדר עם יוסף חיים אוחנה. השניים לא ידעו לאן הם נוסעים, ורק הרגישו שהם עוברים ממקום למקום. באחת הדירות היה גם שגב כלפון. שמונה חודשים שהו השלושה ביחד וחוו אלימות קשה מצד שוביהם. התזונה שלהם הסתכמה לעיתים בקוביית גבינה ובפיתה עבשה ביום.
המחבלים חקרו אותך?
"הם חקרו אותי כמה פעמים, והיו בטוחים שאני חייל בסדיר. אמרתי שהייתי נהג בצבא ושאני לא עושה מילואים. אחד המחבלים נופף מולי בסכין קצבים גדולה, ואיים שאם אשקר הוא יחתוך לי אצבע אחר אצבע".
באיזו שפה הם דיברו איתך?
"קצת עברית, קצת אנגלית וקצת ערבית. לא התאמצתי ללמוד את השפה שלהם, כי זה לא עניין אותי".
הירידה למנהרות
כשבוע לאחר שנחטף, מקסים התוודע לסיפור יוצא דופן, שעליו הוא מספר לראשונה. "היתה לידנו הפצצה רצינית, ובכל פעם שזה קרה המחבלים העבירו אותנו למקום אחר. פעם אחת הפרידו בינינו, וכל אחד נשלח לדירה אחרת. הגעתי לבניין שבו היו שני מחבלים. אחד מהם, שנראה בן יותר מ־50, היה בעל הבית וכל הזמן נשק החזיק. הוא הכניס אותי לחדר ילדים והיו שם מיטות וארונות.
"המחבל הורה לי להישאר שם, ואיים עלי שאם אצא הוא יערוף לי את הראש. פתאום הוא סיפר לי שבעבר, לפני 20 שנה בערך, גלעד שליט היה בבית הזה, והוא זה שהשגיח גם עליו שלא יברח. הוא קרא לו ג'לאל שליט, ונתן אותו כדוגמה למישהו שלא ניסה לברוח ולכן נשאר בחיים".
"בכל פעם שאני פותח את הפה יש לי נקישה חזקה בלסת. המכות היו חלק משגרת החיים שלנו, וזה גרם לנזקים גופניים. עפו לי שיניים, יש לי בעיות שמיעה, כאבים במפרקים ובגב, האוזניים כמעט נקרעו החוצה מהראש"
נראה לך שהוא דיבר אמת?
"לא היתה לו סיבה לשקר. הוא לא אמר את זה בטון מתרברב, אלא כאזהרה. הוא הבהיר שאם אעשה מה שהוא מצווה עלי, אז אשאר בחיים".
כששמעת את השם של גלעד שליט, חששת שאולי תהיה בעזה חמש שנים כמוהו?
"לא חשבתי על זמנים כאלה בכלל. הייתי בטוח שבתוך כמה ימים, מקסימום שבועות ספורים, אני חוזר הביתה. מי העז לחשוב אז במושגים של חודשים או שנים?"
אתה יודע שהאחראי לטבח 7 באוקטובר, יחיא סינוואר, שוחרר בעסקת שליט?
"איתו ובלעדיו כנראה 7 באוקטובר היה קורה. אצבע מאשימה אני מפנה לפיקוד הצבא. הם התרשלו בהגנה עלינו. לא משנה מי שוחרר בעסקה ההיא, משנה שהצד שלנו לא נערך לדבר הזה".
אחרי 24 שעות המחבלים איחדו שוב בין מקסים לשני החטופים שהופרדו ממנו. "יום אחד יוסף ושגב דיברו ביניהם בלחש בזמן שישנתי, והמחבלים שמעו אותם. שוב הם שמו עליהם מסכות לכמה ימים. ביקשתי שישימו גם עלי, אבל המחבלים סירבו".
מה עשיתם שם כל היום?
"ישבנו על מין ספוג דק ומסריח שהונח על הרצפה, ובעיקר בהינו בקירות. אם המחבלים תפסו אותנו מדברים בלחש, הם היכו אותנו באמוק. הקשבנו להפגזות ולרוטינה שלהן. אתה שומע מטוס מתקרב, פצצה, ואז הוא מתרחק. כדי לא להשתגע, חשבתי על המשפחה ועל הילדים. לא היינו חשופים לתקשורת, ורק אצל המחבלים היה רדיו. שמענו אותם שמחים בכל פעם שנהרגו חיילים. לפעמים אכלנו משהו ולפעמים לא. המים היו כל כך מלוכלכים עד ששטו בתוכם חרקים. ככה שתינו אותם".
בבוקר 8 ביוני 2024 החטופים התעוררו לרעש מחריש אוזניים עם תחילתו של מבצע ארנון לחילוצם של נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, ששהו במחנה נוסייראת. "מתברר שהיינו לא רחוקים מהם, והבניין רעד בעוצמה. הרגשנו שנפתחו שערי הגיהינום. התרגלנו לבומים ולשריקות של הטילים, וידענו שאנחנו בסכנת חיים כל הזמן, אבל כזה דבר לא שמענו. חתיכות בטון גדולות עפו על הגג.
"השובים הכניסו אותנו לשירותים, והיינו בטוחים שזה הסוף. התחבקנו ונפרדנו זה מזה ומהחיים. זה היה פחד מוות. אחרי ארבעה ימים הוציאו אותנו בחצות, ובהתחלה לא ידענו לאן מובילים אותנו. מסביב הכל היה הרוס. נכנסנו לבניין וראיתי חור בקרקע. מייד הבנתי במה מדובר. ידעתי שלוקחים אותנו למנהרות, למטרו של חמאס. באחת המנהרות ראינו את אוהד בן עמי, בר קופרשטיין ואלקנה בוחבוט. אוהד שוחרר בפברואר השנה, ואנחנו נשארנו שם שנה וארבעה חודשים, עד לשחרור".
"חפרנו בבטון גם כדי ליצור לנו בורות לצרכים. בכל פעם שבור התמלא היינו צריכים לחפור אחר. היו ריחות וברחשים, היו לנו דיזנטריה וקורונה, היו שלשולים והקאות. הייתי חלש מאוד. התנאים האלה יכלו בקלות להרוג אותנו"
הצלחת לשמור על אופטימיות?
"היתה לי תקווה שנצא משם, אבל היו גם רגעי שבירה. בכיתי בכל פעם שדיברתי על הבת שלי או על האחים שלי. לא בכיתי כשהמחבלים התעללו בנו. לפעמים הם העמידו אותנו מול הקיר והרביצו לנו בטירוף עם בעיטות וקתות הנשק. התקפלתי על הרצפה וכל הזמן הגנתי על הראש, הלסת והאוזניים, שנפגעו ב־7 באוקטובר. תראי, בכל פעם שאני פותח את הפה יש לי נקישה חזקה בלסת. המכות היו חלק משגרת החיים שלנו, וזה גרם לנזקים גופניים. עפו לי שיניים, יש לי בעיות שמיעה, כאבים במפרקים ובגב, האוזניים כמעט נקרעו החוצה מהראש".
העינויים לא נגמרו רק באלימות פיזית - השובים גם העבידו את החטופים בחפירות במנהרות. "חפרנו בבטון גם כדי ליצור לנו בורות לצרכים. בכל פעם שבור התמלא היינו צריכים לחפור אחר. היו ריחות וברחשים, היו לנו דיזנטריה וקורונה, היו שלשולים והקאות. הייתי חלש מאוד ולא תמיד יכולתי לעמוד על הרגליים. התנאים האלה יכלו בקלות להרוג אותנו".
מה החזיק אותך ברגעים הקשים האלה?
"הסתכלתי על התקרה. חרטתי בבטון שמוניקה מחכה לי, וגם פיט, אחי מצד אמא".
תוכניות לעתיד
מאז חזר, צמוד למקסים מלווה מטעם מנהלת החטופים, מנשה שמש. כמו אח גדול, הוא מזכיר לשורד השבי לשתות משהו, מציע להזמין לו פיצה, מביט בו בעיניים דואגות. "מנשה חושש כי ירדתי 40 קילו בשבי, ובינתיים העליתי רק חצי מזה", מקסים מחייך. "בזכותו אני מחובר קצת לעולם, כי מאז שחזרתי אני רק עם המשפחה, לא צופה בחדשות ולא מתעדכן באינטרנט".
כבר יש לך תוכניות לעתיד?
"לטווח הרחוק, אני רוצה להגשים חלום ישן ולצאת ללימודי משפטים ומנהל עסקים, אבל זה רחוק ממני. כרגע אני רק רוצה להיות עם המשפחה ולפצות על הזמן האבוד. בכל בוקר אני מתחיל מחדש".
אתה בקשר עם החטופים שהיו איתך בעזה?
"אנחנו מדברים בטלפון, אבל לא יוצא לנו להיפגש. הפעם האחרונה שבה היינו יחד, השישה מהמנהרה, זה היה בשיבא, כשאוהד בן עמי הגיע לבקר אותנו. לכל אחד יש את המשפחה ואת השיקום האישי שלו. בקרוב נשלים פערים".
ייסורי המצפון
במסגרת השיקום של מקסים, חבריו פתחו עבורו קמפיין גיוס המונים, כפי שעושים רבים משורדי השבי. כמי שעבד בשתי עבודות כדי לפרנס את אמו, אחיו הקטן ובתו, משפחתו של מקסים נמצאת בקשיים כלכליים. "למקסים ולבני משפחתו מחכה תקופה ארוכה של שיקום פיזי ונפשי", כתבו חבריו בקמפיין. "הוא לא יוכל לעבוד, ועליו ועל משפחתו להתרכז בהחלמה, בשיקום ובהבראה. היינו רוצים שיהיה לו שקט, ושלא יצטרך לרדוף אחרי שכר דירה והוצאות בסיסיות".
"ביום ה־278 כיסו לי את העיניים, קשרו אותי ונתנו לי מכות רצח. לאחר מכן ראיתי שאחד מהם מצלם אותי. כתבו לי על הגב 'עין תחת עין, שן תחת שן'. הם אמרו ששלחו את התמונה לבן גביר, כי הוא דיבר על הרעת תנאי המחבלים שכלואים בישראל"
נראה כי למקסים לא נוח עם המצב הזה, והוא אפילו לא יודע שעד עתה נתרמו עבורו כמעט 2 מיליון שקלים. "קודם כל, תודה לכל מי שתרם ויתרום בעתיד", הוא אומר בשקט. "אני יודע שאני צריך להתרכז עכשיו בעצמי, בפוסט־טראומה ובחרדות, אבל קשה לי לא לשים את המשפחה שלי בראש. הנפש של המשפחה נפגעה, וההורים סובלים מבעיות בריאותיות בגלל שנחטפתי.
"אני רואה את ההשפעה של השנתיים האלו גם על אחי, פיט. הוא פייטר, אבל גם פורק עכשיו כל עול. הוא סיפר לי על הכאב שלו, ושהיה חייב להיות חזק בשביל אמא. הוא ילד בן 13 שמדבר כמו בן 40. גנבתי שנתיים מהילדות שלו, ואף אחד לא יחזיר לו אותן".
אתה לא צריך להרגיש אשם על השבי הנורא שנכפה עליך.
"אני יודע שאני לא אשם, אבל יש לי ייסורי מצפון. אני רוצה לפצות את פיט ואת כל המשפחה. הם היו שנתיים בחרדה, ולא יכלו לדבר בתקשורת כי חששו שבחמאס יגלו שאני קצין במילואים. הם קיבלו מהמחבלים שני סרטונים מבוימים שבהם נראיתי כאילו אני קבור תחת הריסות, או שאני עם תחבושות מלאות בדם על הראש. חבל על כל רסק העגבניות ששפכו שם, הייתי יכול לאכול אותו".
זה נכון שהוריך לא היו היחידים שקיבלו ממך אות חיים?
"זה מה שגם אני יודע. כשהייתי במנהרה, ביום ה־278, המחבלים לקחו אותי לחדר אחר, כיסו לי את העיניים, קשרו את הידיים והרגליים ונתנו לי מכות רצח. כשהורידו לרגע את כיסוי הראש, ראיתי שאחד מהם מצלם אותי. מחבל אחר לקח טוש וכתב לי על הגב 'עין תחת עין ושן תחת שן'. הם טענו ששלחו את התמונה לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כי הוא דיבר בתקשורת על הרעת תנאי המחבלים שכלואים בישראל.
"היה לנו רדיו לתקופה קצרה, וכולנו שמענו את ההצהרות שלו. עד היום אני לא מבין מדוע הוא היה צריך לדבר על זה בריש גלי. לא מספיק היכו אותנו גם ככה? איימו להוציא אותנו להורג, הפעילו כלפינו טרור פסיכולוגי נורא, אז אנחנו צריכים לחטוף גם בגלל התבטאויות של שר בממשלת ישראל?"
ניסית לפנות אליו מאז שחזרת?
"אין לי על מה לדבר איתו, ואני לא רוצה שום דבר ממנו. גם לא סליחה או הסבר. הוא יודע שבגלל ההתבטאויות שלו חווינו יותר אלימות - אז מה זה יעזור אם אחדד לו את זה? את החשבון הזה יסגור עבורו בורא עולם".
מלשכתו של השר בן גביר נמסר בתגובה: "השר מחבק חיבוק גדול את החטופים האהובים שלנו, אבל נמאס מהעובדה שהתקשורת מהדהדת את קמפיין חמאס. הקונספציה שאם רק לא נרגיז את חמאס הכל יהיה בסדר הביאה אותנו ל־7 באוקטובר. הקמפיין בשירות חמאס, שנועד להיטיב את תנאי המחבלים בכלא, לא ירתיע אותי. כעת אני נחוש לקדם את חוק עונש מוות למחבלים. מי שרצח יהודים - צריך לעלות לגרדום".
