'בית דרור' הוא בית מחסה בתל אביב, המהווה קורת גג חירומית לנוער להט"בי בסיכון בגילאי 13–20, בהסכמת ההורים או בצו משפטי. המקום הוקם בשנת 2002 כקורת גג ייעודית לנוער להט"בי מטעם משרד הרווחה, בעקבות קבוצה של נערים מבית המחסה 'מקום אחר', שכמה שנים לאחר שהותם שם הבינו את הצורך הממשי בהקמת בית מחסה ייעודי לנוער גאה.
כיום יש בבית 14 מיטות, מענה טלפוני שוטף, וניתן להגיע אליו 24/7. הנערים והנערות שמגיעים לשם שוהים, לרוב, בין יום לשלושה חודשים – ובעודנו צוללים אל העולם הצבעוני והמשמעותי של המקום הזה, זו הזדמנות להזכיר את דבריה של מעיין, מנהלת 'בית דרור':
"הנערים שלנו שצריכים תמיכה יכולים להיות בדיוק כמוכם – נערים שהולכים לבית ספר, שיש להם חברים, שהם מקסימים וטובי לב – והם פשוט עוברים כרגע משבר".
היום הראשון ב'בית דרור' נועד לקליטה, וכמו טבעי, הכניסה הראשונית מלווה בהרבה חששות מצד הנער/ה שמגיעים למקום. מה שאולי לא הייתם מנחשים, הוא שלעתים קרובות גם הצוות חושש – הוא רוצה לספק לנערים את החוויה הטובה ביותר, אך בתחילה אינו יודע עליהם דבר.
בשלושת הימים הראשונים בבית, הנער מקבל חדר בקומה נפרדת, ומתוך כך לאט לאט מכיר אנשים שונים בבית – ביניהם עובדת סוציאלית ומדריכים – במטרה להתמקד בהיכרות ובהסתכלות בריאה על העתיד. המעטפת של 'בית דרור' כוללת גם הפנייה לגורמים רלוונטיים, וליווי של הנערים בתהליכים – למשל בוועדות טרנסים, וועדות רפואיות הקשורות להתאמה מגדרית וכדומה.
למעשה, החיים ב'בית דרור' לא שונים בהרבה מהחיים שלנו. יש שם מסגרות למידה, מחויבות ומטלות. כמו רוב הנערים, גם ב'בית דרור' הולכים ללמוד, חוזרים לאכול ארוחת צהריים, עושים ניקיונות – ובערב יש פעילויות שונות וכיפיות.
לעיתים קרובות, בזמן החופשי, הנערים משחקים טאקי, קטאן ושאר משחקי קופסה. דבר מאוד ייחודי בבית הוא שבסוף הזמן החופשי, לקראת הלילה, יש כינוס שבו כולם מספרים מה היה טוב מבחינתם באותו יום.
בל, נערה ששהתה בעבר ב'בית דרור', מספרת שעל אף שהחוויה במקום קשה לעיתים (בשל הגבלות מסוימות על זמן חופשי או שימוש בטלפון) – כשהיא מתבגרת, היא מבינה שהגבולות שהוצבו בבית נועדו אך ורק כדי להגן על בני הנוער ולקדם אותם.
"זה היה המקום היחיד שלא הפנה לי גב"
כשהגיעה בפעם הראשונה, מיד שאלו את בל מה לשון הפנייה שלה – דבר שהפתיע אותה מאוד. היא מתארת שנערים מקבלים פתאום יחס מכיל ומבין, ושזה מקום שכולם מדברים בו "באותה השפה", מה שיוצר תחושה משפחתית.
בל שהתה ב'בית דרור' שש פעמים, ובאחת מהן – החזרה הייתה קשה במיוחד: "לא רציתי לחזור – אבל לא היה לי לאן ללכת. הייתי שבורה מזה שלא מצליחים למצוא לי מסגרת מתאימה. זה כבר כואב בלב. את שואלת את עצמך: 'איפה המקום שלי?' כן, יש את 'בית דרור', אבל זה זמני – וזה כואב". היא נזכרת ברגע אחד קטן אך משמעותי: מדריכה שאמרה לה "אני מאמינה בך" – משפט שמלווה אותה עד היום.
רצינו לשקף את החוויה גם מנקודת המבט של הצוות, וישבנו לשיחה עם תומר – מדריך בבית, מעיין – המנהלת, ונועה – עובדת סוציאלית. הם הסבירו שלכל נער שנכנס לבית דואגים לליווי אישי ולטיפול סוציאלי, כולל ניסיון ליצור קשר עם המשפחה.
"להתקשר לפה – זו בחירה בחיים"
מעיין משתפת: "אני לא הייתי רוצה בכלל שיהיה 'בית דרור' בעולם. הייתי רוצה שהנערה הזו תחיה בבית עם ההורים שלה ושיהיה לה טוב – אבל זה לא המצב. הנערה הזו סוחבת הרבה. מבחינתי, עצם העובדה שהיא ידעה להתקשר לפה והגיעה – זה אומר שהיא בחרה לחיות".
איזה מסר לסיכום חשוב לך להעביר לקוראים והקוראות של מעריב לנוער?
"בואו להתנדב. תדברו עם 'בית דרור'. אתם תראו כמה אהבה לאנשים יש פה… חשוב לשמור על מקום כזה, כי בסוף יש אנשים שצריכים אותו. אני אישית לא הכרתי את המקום הזה בזמן – ויש הרבה אנשים שצריכים את זה ולא יודעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
