לא עניין של אופי: מתי רגזנות היא סימן נוירולוגי?

זה מתחיל בדברים הקטנים: פקק שלא זז, הודעה מיותרת, שאלה אחת יותר מדי. רבים נוטים לקרוא לזה חוסר סבלנות או אופי רגזן, אבל לא פעם מדובר בתגובה מוחית לעומס מתמשך - כזה שמצטבר בלי שנשים לב ומשפיע על הדרך שבה המוח מווסת רגשות. רגזנות, במקרים רבים, היא לא עניין של אופי אלא ביטוי נוירולוגי ברור.

ב־29 בינואר מציינים ברחבי העולם את "יום הרגזנות הבינלאומי", יום שנולד בהשראת דמותו הנרגנת והצינית של הקומיקאי וו. סי. פילדס. מאחורי הקריצה וההומור, רגזנות היא תופעה שכדאי להתייחס אליה ברצינות. המוח אחראי לא רק לחשיבה ולתנועה, אלא גם ליכולת לעצור, לשקול ולהגיב בפרופורציה. כאשר המערכות האחראיות על ויסות רגשי נשחקות - הרגזנות עולה.

ויסות רגשי תקין נשען על איזון עדין בין אזורים במוח שאחראים לזיהוי סכנה ותגובה מהירה, לבין אזורים שאחראים על בלימה, שיקול דעת ובקרה. כאשר האיזון הזה מופר, בעקבות עייפות, סטרס, חוסר שינה, כאב מתמשך או פגיעה מוחית, המוח נכנס למצב תגובתי יותר. התגובה הרגשית הופכת מהירה, חדה ולעיתים גם בלתי פרופורציונלית לגירוי.

לרגזנות מתמשכת יש גם השלכות בריאותיות רחבות. מחקרים מראים כי חיים ממושכים במצב של כעס ועוינות מעלים את הסיכון למחלות לב וכלי דם. בנוסף, רמות גבוהות של הורמוני סטרס לאורך זמן מחלישות את מערכת החיסון - נתון משמעותי במיוחד בעונת החורף. עם זאת, גם הדחקת כעס אינה פתרון: דיכוי מתמשך של רגשות שליליים נקשר לעלייה בלחץ הדם, לכאבי ראש, לבעיות עיכול ולהפרעות שינה.

מתי רגזנות נחשבת תגובה נורמלית

רגזנות אינה בעיה רפואית כאשר היא מופיעה בתגובה ברורה לעייפות או ללחץ, חולפת לאחר מנוחה ואינה פוגעת בתפקוד היומיומי או בקשרים בין־אישיים. לעומת זאת, רגזנות חדשה שאינה אופיינית לאדם, כזו שמחמירה עם הזמן, מלווה בשינוי אישיות, באימפולסיביות או בקושי משמעותי בוויסות רגשי, ובוודאי כאשר היא מופיעה לצד תסמינים נוירולוגיים נוספים, דורשת בירור. במצבים כאלה אין מדובר ב"בעיה של אופי", אלא בסימן לכך שמערכת הוויסות המוחית זקוקה להתייחסות.

ברגזנות מתמשכת, המוח פועל במעין "מצב חירום": אזורי הרגש עובדים בעוצמה גבוהה, בעוד שהאזורים האחראים על שליטה והרגעה מתקשים לאזן את המערכת. התוצאה היא דריכות יתר, רגישות גבוהה לגירויים ותחושה שדברים יומיומיים יוצאים מפרופורציה.

איך מחזירים את מערכת העצבים לאיזון

המטרה אינה לדכא רגשות או להימנע מכעס, אלא לאפשר למוח לצאת ממצב חירום ולחזור לפעולה מאוזנת. לשם כך קיימים כלים פשוטים ויומיומיים.

שימוש בהומור ובאוורור רגשי הוא אחד הכלים היעילים. צחוק ושיתוף עם אדם קרוב, כל עוד הם נעשים באווירה לא שיפוטית, מסייעים לפריקת מתח ומפחיתים את רמות הורמוני הסטרס בגוף. כאשר נותנים לרגש מקום ולא מנסים להדחיק אותו, מערכת הוויסות במוח פועלת בצורה מאוזנת יותר.

גם לתנועה גופנית יש תפקיד משמעותי. פעילות מתונה, אפילו הליכה קצרה או מתיחות קלות, מזרימה דם, מחממת את הגוף ומשחררת אנדורפינים, חומרים טבעיים שמשרים תחושת רגיעה ומשפרים את מצב הרוח. בתקופות של עומס ובמיוחד בחורף, הגוף נוטה להיות מכווץ יותר, והכיווץ הפיזי משפיע ישירות על המתח הרגשי.

כלי נוסף, פשוט וזמין במיוחד, הוא נשימה מודעת ואיטית. נשימה עמוקה ובקצב איטי מפעילה מנגנון עצבי שמאותת למוח כי הסכנה חלפה. פעולה זו מסייעת בהפחתת הדופק, בהרגעת מערכת העצבים ובהחזרת תחושת השליטה והאיזון.

פחות רגזנות אינה אומרת לוותר על רגשות. המשמעות היא יצירת תנאים שבהם המוח יכול לפעול בצורה מיטבית - עבורנו ועבור מי שסביבנו.