כולנו מחפשים את הדרך לחיים שלווים יותר. נדמה שלמרות כל הידע שנמצא בחוץ, עדיין קשה לנו לשחרר את הסטרס והכאב שמצטבר עם הזמן. ספר חדש שיצא לאחרונה, "לעצור חנית במעופה" בהוצאת "פרדס", מבקש לתת מענה בדיוק לתחושות הכל כך מוכרות האלה - לא באמצעות הבטחות גדולות או סיסמאות, אלא דרך חיבור מחודש לגוף, אל מה שאנחנו מרגישים באמת.
גבו וייס, מחבר הספר, הוא מטפל ומורה לבודהיזם ומיינדפולנס עם עשרות שנות ניסיון. לפני שנתיים החליט למקד את העשייה שלו בעיקר עם קבוצות בטבע - בסדנאות במדבר, בקבוצות מדיטציה בחורשה, ובעבודה עם נוער במשבר.
אבל הספר החדש שלו לא נולד מתוך ידע מקצועי בלבד, אלא מתוך מסע אישי עמוק.
"אחרי הקורונה הייתה לי איזושהי התפרקות", הוא מספר בכנות. "חרדה מאוד גדולה, מתח, עוצמות שלא הכרתי קודם. זה הוביל אותי לצלילה הרבה יותר עמוקה - כדרך ממש להציל את עצמי". המשבר האישי הזה הפך למפתח, והספר הוא למעשה תיעוד של תהליך הריפוי שלו - מסע שכל אחד יכול להזדהות איתו. "הדבר הראשון שאני רוצה שאנשים יבינו זה שקשה לנו כי אנחנו בני אדם. ואין בזה בושה"
וייס מדבר על תופעה שכמעט כולם חווים: כאשר אנחנו נכנסים ללחץ, לפחד, לחרדה או לעצבות - אנחנו מתביישים. כועסים על עצמנו. מרגישים שנכשלנו. חלק מאיתנו אפילו תוקפים את עצמנו מבפנים ("אני דפוק", "אני לא שווה", "אין לי כוח").
בספר הוא מציע גישה אחרת: לא להתנגד למה שקורה, לא להיבהל מהרגשות, לא להתבייש. "אם את עכשיו בתקופה קשה, יש לזה סיבה. עברת דברים. את מתמודדת עם עומס אמיתי, את אנושית".
למעשה יש פה שביל אישי של ריפוי, שכל אחד יכול לקחת ממנו משהו.
שלושת הכלים שיכולים לעזור - כבר עכשיו
אם אתם שואלים את עצמכם איך זה נראה בפועל, ומה עושים ברגעים שהקושי משתלט, וייס מציע שלושה צעדים מרכזיים:
1. לעצור את השטף
"כשאנחנו בחרדה או במתח, אנחנו נכנסים למעגל רע", הוא מסביר. "המחשבות לא נעצרות - מה יהיה, למה עשיתי את זה, איך זה קרה לי, למה אני נופל".
השלב הראשון הוא פשוט לראות את זה ולהחליט לעצור. והטכניקה הכי פשוטה? ספירת נשימות.
"זה נשמע בנאלי", הוא מודה, "אבל כשעושים את זה - שמים ידיים על הבטן וסופרים שאיפה, נשיפה, אחד - כל המחשבות מתחילות לרדת. זה ממש כמו ברקס, עוצר את השטף". התרגול עתיק, אבל העוצמה שלו מיידית.
2. חמלה עצמית
אחד הדברים שמלווים אותנו בקשיים הוא ביקורת עצמית קשה. "אנחנו מתחילים להתנגד לקושי, לכעוס על עצמנו, או לשקוע ברחמים עצמיים", אומר וייס. "יש הרבה מאוד בושה ואשמה - איך אני נופל, איך אני לא יכול יותר להיות אבא טוב לילדים, איך אני לא יכול ללכת לעבודה".
החמלה העצמית מתחילה בהכרה שזה טבעי שקשה לנו. "זה כי אנחנו בני אדם, ויש לנו מוח כזה. זאת הדרך שלנו גם להבריא ולרפא את עצמנו". במקום להילחם בקושי, וויס מזמין אותנו לשאול את עצמנו: מה באמת ייטיב איתנו?
"אנשים חכמים. גם אם הם לא למדו רגע אחד של מדיטציה - יש בהם חוכמה פנימית. כשאנחנו עוצרים ושואלים בכנות מה מייטיב איתי עכשיו, עולים דברים מאוד ברורים: רגע מנוחה, הליכה קצרה, ים, כוס תה, או פשוט להפסיק להיות זמינים לכולם".
אחת הבעיות, לדבריו, היא שרבים מרגישים אשמה כשהם נותנים לעצמם הפסקה. "אנשים רוצים להיות טובים. הם עושים המון בשביל אחרים. אבל אם אתה לא שומר על עצמך - אין מה לתת".
3. חיבור למקורות מרפאים - ולא רק למסכים
"אי אפשר לחיות בין חדשות לשוטטות בטלפון ולצפות שהגוף יירגע", הוא אומר. "אנחנו צריכים מקומות ששמים אותנו בקשר עם עצמנו. זה יכול להיות 10 דקות בשמש. זה יכול להיות טיול קצר. זה יכול להיות תרגול נשימה. אבל חייב להיות משהו".
כשהוא עצמו הרגיש במקום לא טוב, הוא החליט להיות בטבע כל יום. "אבל לא ללכת לטיול כמשימה - פשוט לשבת ולנוח בלי שום דבר".
אז בין אם מדובר בטבע, בתנועה, במדיטציה או אפילו במוזיקה - חשוב ליצור מרחבים בונים בתוך היום.
תפסתי את עצמי רץ
שוכח את הנשימה
את שמחת היצירה
נעול על קו הסיום
אני מרפה ומאט
מניח להישג ולזמן
חוזר לאהבה
מתוך "לעצור חנית במעופה"/ גבו וויס
"יש לנו יכולת לרפא את עצמנו - היא פשוט נשכחה"
ולמעשה זה המסר המרכזי של הספר. לא מדובר פה בשיטה חדשה או סיסמה שצריך לשנן, אלא תזכורת.
"אנשים לא צריכים עוד טכניקות מורכבות. הם צריכים לזכור שיש להם יכולת פנימית לרפא, להרגיע, להחזיק את עצמם. אני לא רוצה שאנשים יהיו תלויים במטפלים. אני רוצה שהם יראו את הכוח שיש בתוכם".
וייס גם ממליץ לא לעשות את המסע הזה לבד. "מאוד חשוב לעשות את זה בליווי, להתחבר לקבוצה, לקהילה, למצוא איזשהו מורה שאתם מרגישים שהוא רואה אתכם, שהוא בגובה העיניים ומכבד אתכם".
בתקופה שבה כולנו מרגישים קצת שבורים, הספר מזכיר לנו משהו שנשכח: שיש בתוכנו את הכלים לריפוי - אנחנו רק צריכים לעצור לרגע ולאפשר להם לעבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו