איך למצוא את השקט הפנימי כשהכל מסביב יוצא משליטה

בשבועות האחרונים התחלתי לכתוב כאן על כמה המחשבות שלנו משפיעות על המציאות שמתגשמת לפנינו, ואיך התמקדות בטוב יכולה לשנות את חווית החיים שלנו.

אבל בחיים כמו בחיים, יש אירועים שפתאום מגיעים וטורפים את הקלפים. יש רגעים בהם מחשבות חיוביות לא יעזרו. יש מתח, פחד, חוסר וודאות, ובאופן כללי מרגיש שהכל יוצא משליטה.

אין צורך לשקר לעצמנו, לעצום עיניים או להתעלם ממה שקורה. אבל כן, גם בתוך הכאוס - אפשר לבחור לנו רגעים קטנים שיאזנו את הכל. 

כשהעולם בוער

נכון, זה יכול להרגיש מנותק, או להראות פריבילגי להתעסק כרגע באיך שאני מרגישה, מתי אני נושמת ומה עושה לי טוב - בזמן שהעולם מסביב בוער.

אבל אם תשאלו אותי, לדאוג לבריאות הנפשית שלנו, זו לא רק זכות - זו חובה. לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי כל מי שסביבנו. כשאנחנו במצב טוב יותר, אנחנו יכולים לתת יותר. כשאנחנו פחות מתוחים, אנחנו יכולים לחשוב בצורה יותר בהירה, ואנחנו יכולים גם לעזור באמת.

בספר האחרון של ג'ו דיספנזה - "להיות על טבעיים", הוא כתב כי "חוקרים מכון הארטמת' מצאו בשנת 1996 שליבו של אדם הנמצא בהוויה של קצב קוהרנטי או הרמוני, מקרין אות אלקטרומגנטי הרמוני יותר אל הסביבה - ואות זה ניתן לזיהוי ע"י מערכת העצבים של אדם אחר". כלומר, "ניתן לחוש במצב הרוח או במצב הרגשי של אדם הנכנס אל תוך החדר, ללא תלות בשפת הגוף שלו".

במילים אחרות - שכשאני בוחרת להקדיש כמה דקות ביום כדי להרגיש טוב יותר, אני מעבירה את הטוב הזה הלאה. דמיינו כמה אחרת זה יהיה אם כל אחד ייקח לעצמו כמה רגעים כאלה, לא רק למען עצמו - אלא גם למען הסביבה וחברה שאנו חיים בה. כן, גם ברגעי משבר. 

להחזיק את המקל באמצע

השקט הפנימי שאני מחפשת זה לא אדישות. זה לא להתעלם מהכאב או להתכחש למציאות. זה ללמוד להחזיק את המקל באמצע - להיות מעורבת אבל לא שטופה, אכפתית אבל לא שבורה.

יש הבדל בין להיות מודעת למה שקורה לבין לתת לזה לקחת אותנו. יש הבדל בין להרגיש עם האחרים לבין לאבד את עצמנו בתוך הכאב שלהם.

איך עושים את זה? כלים פשוטים שיוצרים שינוי גדול

להתחיל את הבוקר עם כתיבה - רגע לפני ניגשת לטלפון ומתחברת לעולם החיצוני, אני אוהבת קודם לצלול פנימה. אני אוהבת להכין לי כוס קפה, לשבת בפינה האהובה עליי בבית ופשוט לכתוב את הרגשות שלי במחברת.

זה מקום בטוח לפרוק בו כעס או תסכול שמצטבר, או סתם תובנות על החיים. זה גם עוזר להתבונן במחשבות שלנו ובפחדים שצפים.

אני יודעת שרובנו מתפתים להתעורר דווקא קודם לטלפון. והאמת שבתקופה שאנו נמצאים בה - חשוב להיות מעודכנים על המצב הבטחוני באזורנו, וזה בסדר גמור. אבל במידה וזה מתאפשר, אני בהחלט ממליצה לתרגל קימה קצת אחרת. לקחת כמה רגעים לעצמנו, ורק אז להתפנות לסדר היום. 

במידה והתעוררנו לאזעקה (לא סיטואציה דיומינית לצערנו), אפשר לשקול לקחת את המחברת איתנו לממ"ד, או אולי לקחת לנו כמה רגעים בנקודה אחרת ביום. 

לתרגל מדיטציה - משום מה יצא למדיטציה שם של איזה משהו מנותק, שרק אנשים מוזרים עושים. אבל האמת היא שמדיטציה בעיני היא הכלי החשוב ביותר שיש ברשותנו היום, שיכול לעזור לנו לאזן את כל הטירוף שאנחנו מתמודדים איתו.

כשאני יושבת ומתבוננת במחשבות שלי - אני הרבה פעמים יכולה לזהות דפוסים שאני רוצה לשחרר, שלא עושים לי טוב. אני מזהה שיש בתוכי איזה שקט פנימי שחזק יותר מהפחד. אני מתחברת לאמת שנמצאת בתוכי - במקום לרעש הבלתי פוסק שרץ באינסטגרם בקצב מסחרר. והרבה פעמים אני מוצאת שהשקט הזה והאמת הזאת - הרבה יותר חזקים מכל מה שקורה בחוץ.

להקדיש כמה דקות ביום (או יותר) לתרגול פיזי מרגיע - אחד הדברים שעושים לי טוב ואני מתמידה בו שנים זה יוגה.

אם זה רגע לפני שאני מתחילה את היום, או אולי דווקא לפני השינה. גם באמצע היום כשאני צריכה הפוגה - לא משנה מתי, לעצור ולקחת כמה מתיחות, נשימות, להשתיק את הטלפון (החלק האהוב עליי), ולהקשיב למה שהגוף מספר - שזו מתנה מאוד גדולה. 

עכשיו סביר להניח שזו לא פעם ראשונה ששמעתם את ההמלצה הזאת, ויכול להיות שלא משנה כמה ינסו לשכנע אתכם - אתם פשוט לא מתחברים. זה ממש בסדר. אבל אני בטוחה שיש כל כך הרבה אופציות אחרות וכולן טובות.

התנועה הפיזית היא לא רק עניין טרנדי שמצטלם טוב - היא באמת עוזרת לגוף שלנו לפרוק את המתח שהצטבר, וגם לשחרר את קצת את המחשבות. אז אם אתם מאלה שאוהבים לצאת להליכה בחוץ, לעשות פילאטיס, או אפילו לצאת לריצה - כל מה שייתן לגוף שלכם הפוגה טובה.  

להתמסר לספר שעושה טוב - נכון, כולנו התרגלנו לקצב מהיר, רשתות חברתיות, ומי בכלל פנוי נפשית להיכנס לעלילה בת 450 עמודים?

אבל דווקא בימים המיינד שלנו כל כך עסוק וטרוד באסונות העולם, הרשו לעצמכם חצי שעה של ניתוק ביום. שבו עם כוס יין או תה, ותנו לדמיון לקחת אתכם למקומות אחרים.

אם ספרים עלילתיים פחות מדברים אליכם, אז אולי דווקא ספר מעורר השראה? המלצה שלי - נסו את "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי, שעוזר להתמודד עם מחשבות טורדניות, או "שיחות עם אלוהים" שמנסה לתת כמה תשובות לשאלות קיומיות. אולי תצליחו לעשות לעצכם ריטריט ביתי קצר בין מבזקי החדשות והאזעקות. 

לפעמים זה גם פשוט נשימה אחת עמוקה. לפעמים זה להגיד לעצמנו "אני כאן, אני בטוחה, ברגע הזה אני בסדר".

לפעמים זה לזכור שגם אם אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה סביבנו, יש לנו שליטה על איך אנחנו בוחרים להגיב.

בסוף, השקט הפנימי זה לא מקום שמגיעים אליו פעם אחת ונשארים שם. זה תרגול יומיומי. זה החלטה שצריך לקבל שוב ושוב - לבחור ברגעים הקטנים של שלווה, גם כשהכל רועד.

זה הבית הכי אמיתי שיש לנו - המקום הפנימי הזה שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. והוא שם, תמיד מחכה שנחזור אליו.