הביולוגיה של החוסן הנפשי: המפגש בין שכול וצמיחה ביום הזיכרון

מדי שנה, כשהצפירה מפלחת את האוויר ביום הזיכרון, גופם של מיליוני ישראלים מגיב בדרך דומה: דופק מואץ, נשימה עצורה, ולעתים אף דמעות שמציפות את העיניים. מאות משפחות חדשות הצטרפו מאז השביעי באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו - למעגל השכול הישראלי, תוך שהן נאלצות להתמודד עם אובדן פתאומי וטראומטי. מציאות כואבת זו מעלה שאלות מהותיות על האופן שבו אנו, כבני אדם, מתמודדים עם טראומה ואובדן ברמה הביולוגית והנפשית.

כיצד מגיב המוח האנושי לשכול? מהם המנגנונים הביולוגיים המאפשרים לחלק מהאנשים להתמודד ואף לצמוח מתוך הכאב העמוק? האם החברה הישראלית, שמתמודדת עם שכול ואובדן לאורך שנות קיומה, פיתחה מנגנוני התמודדות קולקטיביים?

המדע המודרני אכן מתחיל לספק תשובות חלקיות לשאלות אלו, תוך שהוא חושף את המורכבות העצומה של תגובתנו הביולוגית לאובדן.

המוח בזמן אבל ושכול

אובדן של אדם אהוב משנה את המוח באופן מהותי. במהלך השכול, האזורים במוח האחראים על כאב פיזי מופעלים. מערכת העצבים הלבבית (המוח הקטן של הלב) שולחת מסרים של כאב פיזי למוח המרכזי כך שהביטוי 'כואב הלב' ונשבר הלב, הוא לא רק מטאפורה – הוא באמת משקף מציאות ביולוגית ממשית.

מחקרי דימות מוחי מראים כי במוחם של אנשים החווים אובדן, מתרחשת פעילות מוגברת באינסולה ובקורטקס הסינגולרי הקדמי - אזורים במוח המעורבים גם בתחושות של כאב פיזי בגוף. במקביל, רמות הקורטיזול, הורמון הסטרס העיקרי בגוף, עולות באופן משמעותי.

ההיבט הביולוגי של חוסן נפשי

חוסן נפשי, או היכולת להתאושש ממצבי דחק וטראומה, הוא נושא למחקר אינטנסיבי בתחום מדעי המוח. גורמים שונים, כולל גנטיקה, סביבה, וחוויות חיים, תורמים ליכולת של אדם להתמודד עם אובדן.

מחקרים בתחום הגנטיקה של התנהגות זיהו מספר גנים שעשויים להיות קשורים לחוסן נפשי, כולל גנים המעורבים במערכות הסרוטונין והדופמין. אחד הגנים שנחקרו בהקשר זה הוא הגן COMT שמעורב בוויסות רמות דופמין במוח. וריאציות מסוימות של גן זה הוצעו במחקרים כגורמים שעשויים להשפיע על התגובה לסטרס ועל חוסן נפשי. עם זאת, חשוב להדגיש כי הקשר בין גנטיקה לחוסן נפשי הוא מורכב ורב-ממדי, ולא ניתן לייחס חוסן נפשי לגן בודד או אפילו לקבוצת גנים.

הורמונים כמו קורטיזול, הידוע כ"הורמון הסטרס", ממלאים תפקיד בתגובת הגוף לאירועים מלחיצים. שונות בין-אישית בתגובה לסטרס נקשרה להבדלים באופן שבו הגוף מווסת את רמות הקורטיזול. חלק מהמחקר מציע כי אנשים החווים חוסן נפשי גבוה יותר עשויים להראות דפוסים שונים של תגובה הורמונלית לסטרס.

צמיחה פוסט-טראומטית

התופעה המרתקת ביותר היא מה שהמדענים מכנים "צמיחה פוסט-טראומטית" – תהליך שבו אנשים לא רק מתמודדים עם האובדן, אלא אף צומחים ממנו ומפתחים תובנות חדשות על החיים.

הצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת לעתים בהקמת מיזמים חברתיים ויוזמות הנצחה. במקרים רבים, משפחות שכולות מתארות תחושה של התעוררות פנימית, כאילו המוח מתארגן מחדש סביב מטרה חדשה שנותנת משמעות לחיים שאחרי האובדן.

בעוד שמחקרי דימות מוחי התחילו לחקור את הבסיס הנוירולוגי של צמיחה פוסט-טראומטית, הידע בתחום זה עדיין בחיתוליו. תיאוריות קיימות מציעות כי שינויים בקישוריות מוחית, במיוחד באזורים הקשורים לעיבוד רגשי וקוגניציה חברתית, עשויים להיות מעורבים בתהליך זה.

יום הזיכרון כמנגנון ריפוי קולקטיבי

מעניין במיוחד הוא תפקידם של טקסי זיכרון בתהליכי ההתמודדות הביולוגיים. טקסים משותפים ביום הזיכרון מעלים את רמות האוקסיטוצין במוח, הורמון המקושר ליצירת קשרים חברתיים. זהו מנגנון ביולוגי שעוזר לאנשים להרגיש שהם לא לבד בכאבם, ומהווה חלק חשוב בתהליך ההתמודדות הקולקטיבית.

בעוד יום הזיכרון נותר יום של כאב עמוק, ההבנה של התהליכים הביולוגיים מאחורי האבל והחוסן מספקת תקווה – המוח האנושי לא רק מעוצב על ידי הטראומה, אלא גם מסוגל לעצב את עצמו מחדש, ולמצוא משמעות אפילו בתוך הכאב העמוק ביותר.

החשיבות של טיפול מוקדם בטראומה

בשנים האחרונות, גוברת המודעות לחשיבות הטיפול המוקדם בתגובות טראומטיות, מתוך הבנה כי התערבות מתאימה עשויה למנוע התפתחות של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)  כרונית ולסייע בתהליכי ההחלמה.

אחת הגישות הטיפוליות שזכתה להכרה מחקרית בטיפול בטראומה היא שיטת EMDR (Eye  Movement Desensitization and Reprocessing) -  עיבוד מחדש והקהיה באמצעות תנועות עיניים. גישה זו מבוססת על ההנחה כי הזיכרונות הטראומטיים נשמרים באופן שונה במוח בהשוואה לזיכרונות רגילים, וכי באמצעות גירוי דו-צדדי (כמו תנועות עיניים) בזמן עיבוד הזיכרון הטראומטי, ניתן לסייע למוח לעבד מחדש את החוויה.

מחקרים בתחום הנוירוביולוגיה מציעים כי טיפול EMDR עשוי להשפיע על פעילות האמיגדלה (מרכז הפחד במוח) ולחזק את פעילות ההיפוקמפוס (המעורב בעיבוד זיכרון), מה שעשוי להסביר את יעילותו הקלינית. ארגון הבריאות העולמי מכיר ב-EMDR כאחת מהגישות המומלצות לטיפול בטראומה, והשיטה נכללת בהנחיות טיפוליות רשמיות במדינות רבות.

חשוב להדגיש כי התערבות מקצועית בזמן עשויה לא רק להקל על סימפטומים מיידיים של מצוקה, אלא גם לסייע בפיתוח חוסן נפשי ארוך טווח - כך שמעבר להתמודדות עם הטראומה, רבים עשויים למצוא דרכים לצמיחה אישית ולמציאת משמעות חדשה לאחר אובדן.

מבט לעתיד במציאות הישראלית המורכבת

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיהם הביאו לגל חדש של אובדן וטראומה בחברה הישראלית. יום הזיכרון השנה נושא משמעות מיוחדת, כאשר פצעים חדשים עדיין פתוחים, ומשפחות רבות חוות את יום הזיכרון הראשון שלהן כמשפחות שכולות. הבנת המנגנונים הביולוגיים של התמודדות עם אבל עשויה לספק תובנות שיסייעו לחברה הישראלית להתמודד עם המציאות המורכבת שנכפית עליה.

בעוד המחקר בתחום הביולוגיה של האבל ממשיך להתפתח, אנו לומדים להעריך את המורכבות של התגובה האנושית לאובדן ואת יכולתנו המדהימה למצוא משמעות גם בתוך הכאב העמוק ביותר.

ד"ר ליאת יקיר היא ביולוגית, חוקרת את הביולוגיה של הרגשות וההתנהגות האנושית. מגישת הפודקאסט BrainStory ומייסדת 'האקדמיה למדעי הרגש'.