ד"ר מלכה שבתאי, במשך 40 שנים את עוסקת במחקר ובעבודה עם יהודי אתיופיה. השבוע הסרט "NAFKOT, כמיהה", שיצרת על קהילות יהודיות נסתרות בצפון אתיופיה, זכה בפרס הסרט התיעודי היהודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים העולמי שנערך בעיר קאן, אולי הדבר הכי קרוב לזכייה בפסטיבל קאן הרשמי. איך למעשה נוצר הקשר שלך עם הקהילות?
"לפני כארבע שנים קיבלתי טלפון מחבר ישראלי יוצא אתיופיה, שסיפר שפגש בחור מביתא ישראל ושימש גם ראש הוועד המנהל של הקהילה האתיופית. דיברתי איתו והבנתי שהדברים שעליהם הוא מספר מזכירים לי אחד לאחד מאמר שקראתי לפני 28 שנים של פרופ' ריצ'רד פנקהרסט, היסטוריון בריטי־אתיופי, שסיפר על קהילה יהודית נסתרת, באזור לא נגיש, המקיימת מנהגים מימי בית ראשון.
"החלטתי להיפגש עם אנשי הקהילה האלה באדיס אבבה, והם סיפרו לי בדיוק את מה שנכתב בזמנו במאמר - הם תיארו בתי כנסת נסתרים, סיפרו כי ניסו ליצור קשר עם גורמים מישראל ומארה"ב ותיארו את חייהם. החלטתי לחזור לישראל כדי להתייעץ כיצד ניתן לסייע להם, ולאחר שיחות עם חברי כנסת, אנשים מהקהילה ורבנים - המסר היה כי אין פניות לשמוע על עוד קהילה יהודית באתיופיה. הייתי בהלם והחלטתי לצאת לדרך לבדי כדי לחקור ולבדוק את הנושא.
"הקהילות שבהן ביקרתי נאלצות להעמיד פנים כלפי הסביבה הנוצרית שרודפת אותם, ולכן הם הולכים עם צלבים. הייתי מעורבת ברילוקיישן של קהילה שלמה. באזור קצ'אנה הנוצרים מייללים בלילות כמו צבוע, כדי למנוע מיהודים לשתות את דם ילדיהם. מזעזע"
"אחרי כשנתיים של מחקר וגיוס שותפים לטובת הלמידה שלי את הנושא, ערכתי אסיפה באזור קצ'אנה שבאדיס אבבה, היכן שמתגוררת הקהילה, שבה אמרו לי תושבי המקום שהם מוכנים לצאת לאור ולספר את סיפורם לעם היהודי, כדי, בסופו של דבר, לחזור לישראל, משום שהם מרגישים חלק בלתי נפרד מהעם היהודי".
למעשה, באזור הכללי סמיין שאוואה מתגוררות כמה קהילות, שאותן חקרת ועימן את נמצאת בקשר.
"נכון. הראשונה היא קהילת קצ'אנה, שבאדיס אבבה. יש שם בעלי מלאכה, וגם טייסים, עורכי דין, בנקאים ומורים. החלק השני של הקהילה ממוקם מצפון לאדיס אבבה, בעיר דברא ברהן. שם חיים חברי הקהילה במתחם מבודד ועובדים בעיקר בברזל ובקדרות. הם גם סובלים מתופעה שלפיה הם מכונים 'בודה', סטיגמה חברתית בגרסתה האתיופית, שעליה עוד נרחיב. הקהילה השלישית נמצאת בכפר אינווארי, חמש שעות מאדיס אבבה. גם הם סובלים מהתנכלויות ומתפרנסים בעיקר מאריגה, מקדרות ומעבודות נפחות. בסך הכל מדובר בכ־150 אלף איש ששייכים לקהילה זו".
צריך להבין - הקהילה הזאת חיה במסתור, והתוודעת לכך במסגרת אחד הביקורים שלך שם, באחד מבתי הכנסת שלהם.
"מדובר במרחק של יומיים נסיעה בג'יפ מהבירה אדיס, בדרכים לא סלולות. הייתי מוקפת בנופים, ללא תיירים מסביב. אני האדם הזר היחיד שקיבל אישור להיכנס לחמישה מבתי הכנסת הנסתרים האלה. כשיהודית המלכה נפלה, הקהילה נדרשה לייצר אסטרטגיית הישרדות, ולכן נבנה מערך של 45 בתי כנסת, בתי מקדש, לאורך נהר ג'אמה, כך שהחיבור הגיאוגרפי ביניהם יהיה דרך מילוט, לצד בית כנסת אחד גדול שיכולים להיכנס בו 200 אלף איש במקרה שהקהילה כולה צריכה להסתתר. כשאנשים מתבגרים ולא יכולים לפרנס את עצמם עוד כבעלי מלאכה, הם עוברים לחיות בבתי הכנסת הנסתרים.
"נוסף על כך, הקהילות שבהן ביקרתי נאלצות להעמיד פנים כלפי הסביבה הנוצרית שרודפת אותם, ולכן הם הולכים עם צלבים, למשל, משום היותם נרדפים: הם יכולים לצאת החוצה ולהירגם באבנים. באופן אישי, אף הייתי מעורבת ברילוקיישן של קהילה שלמה.
"אסטרטגיה נוספת של הסתתרות מאופיינת בכך שהדור המבוגר החליט שהוא לא משתף את הדור הצעיר בסיפור היהודי עד הסוף, במנהגים ובמורשת. רק כשהצעירים גדלים הם יכולים ללכת לבתי הכנסת הנסתרים".
רודפים אותם במלוא מובן המילה, זה מזכיר תקופות חשוכות יותר.
"אחד המבוגרים שם אמר לי שהנוצרים 'אוהבים את העבודות שלנו, לובשים את הבגדים שלנו, משתמשים בכלים שלנו, אבל שונאים אותנו'. הקהילה שלהם חיה בטראומה קולקטיבית מתמשכת, כיוון שהם מכונים 'בודה', כאמור, אותה אנטישמיות המתארת אותם כבעלי עין הרע ומכשפים. בקצ'אנה מאשימים אותם בכישוף, ובכך שבלילה הם הופכים לצבועים ושותים דם ילדים. בקצ'אנה יש נהר שמפריד בין האוכלוסייה היהודית לבין יתר התושבים. הנוצרים מייללים בלילות כמו צבוע, כדי למנוע מהם לשתות את דם ילדיהם. זה מחזה מזעזע".
מדוע, לפי אותם שכנים, בעצם מיוחסות ליהודים התכונות הללו?
"כי מי שעוסק באש נחשב לבעל כוחות. בכל פעם שיש ילד חולה בקרב הנוצרים, הם באים לחפש את השעיר לעזאזל בקרב היהודים. אלה חיים שבהם אתה חי בסטיגמה מתמשכת, בטראומה קולקטיבית, באופן כזה שאתה מרגיש מובס פסיכולוגית".
רצח בבית החתונה
צריך להזכיר גם את מנהגיהם, שמסקרנים מאוד.
"בראש כל קהילה בסמיין שאוואה עומדים 'אבא' ו'אמא'. האבות מזכירים את תפקיד הכוהנים והלוויים, שמשמרים את מסורת הקהילה. זה מודל מדהים. יש שם גם זקנים ויתומים, והקהילה תומכת בהם ומגינה עליהם. המנהגים הם מבית ראשון, כאמור. הם נמצאים ליד נהר כדי לשמור על טהרה, שומרים שבת בצורה קפדנית, אסור לצחוק או לדבר במהלך השבת. מתקיים שם גם פעם בשנה טקס פרה אדומה.
"מקור הטקס בספר במדבר, והקהילה שפגשתי אכן מקפידה עליו הקפדה יתרה. עד לפני כ־30 שנה עוד היו פרות אדומות, אבל כשלא מצאו אותן עוד, הקהילה קיבלה החלטה להמשיך לקיים את הטקס באותו מועד, עם אותם כללים, עם השינויים המתבקשים, משום שמדובר בלב שמירת המסורת שלהם. למעשה, מדובר בטקס הקשור לטהרה מטומאת המת, ומי שהיה במגע עם אדם שנפטר עובר את הטקס.
"בארץ ישראל התקיים הטקס הזה תשע פעמים, והמאמינים טוענים שבפעם הבאה שיתקיים - יבוא המשיח. אם תרצה, זה הסימבול הכי חזק ביהדות לביאת המשיח, ולבניית בית המקדש, ולכן גם קיים פולקלור שלם סביב אותה פרה. בכלל, קיימת שם הקפדה יתרה בנושא טהרה ונידה. בשישי בערב הם מתפללים ערבית, רוחצים בנהר ומחליפים לבגדי שבת. בכל קבלת שבת ילדים, נשים ומבוגרים שרים שירים ומתפללים בעברית ובאמהרית. לאחר מכן עושים קידוש. זו תחושת השתייכות חזקה".
את מתארת הקפדה יתרה בנושא השבת, אבל מצד שני אין שם ממש לוחות זמנים או תחבורה ציבורית מסודרת, שתאפשר להם להגיע בזמן מעיסוקיהם כדי לשמור את השבת.
"לכן לכל בית מקדש יש בסמוך 'מופר בית', מהמילה העברית 'מפר'. וכך, מי שמפר את חוקי השבת לא נכנס לבית המקדש בשבת. הוא נשאר ב'מופר בית', השערים ננעלים ונכנסים לשבת. עושים קידוש ו'המוציא' עם האנג'רה, ורק במוצאי השבת פותחים את השערים ואפשר לשוב לפעילות".
במרכז הסרט שלך, שיוקרן ב־15 באוגוסט בענבל, המרכז האתני, הצופים מתוודעים לסיפורו של אברה טשומה, בן 28, המתגורר עם משפחתו באדיס אבבה. הוא רוצה להשלים את החלקים החסרים בזהותו היהודית, שהוסתרו ממנו אפילו על ידי אמו. מדוע, בעצם, מתרחשת ההסתרה הזאת?
"אברה הוא אומן ועורך דין. פגשתי אותו דרך יצירות האמנות שלו, יודאיקה. אחת מאסטרטגיות הקהילה היא לא לחשוף ילדים קטנים למנהגיה, ולא לאפשר הגעה לבתי הכנסת הנסתרים. הם אמנם יודעים שהם ביתא ישראל, ושהם נרדפים, אבל המנהגים הדתיים הייחודיים לא נחשפים בפניהם עד שהם לא הופכים לבוגרים.
"הם שומרים שבת בצורה קפדנית, אסור אפילו לצחוק. מי שהיה במגע עם אדם שנפטר, עובר טקס פרה אדומה. בארץ ישראל התקיים הטקס הזה תשע פעמים, והמאמינים טוענים שבפעם הבאה שיתקיים יבוא המשיח. זה סימבול חזק ביהדות"
"בנסיעת הצילום הראשונה של הסרט נסענו לבית הכנסת, 'גדם' בשפה המקומית, ובאסיפה שהתקיימה בכפר אינווארי שמענו עדויות מאנשים. לפתע אברה קם והציג את עצמו כמי שגדל באזור, כמי שמשפחתו ברחה מהמקום ושנושא הזהות שלו רגיש מאוד. הוא גם שאל את הנוכחים 'מי אנחנו, למה אנחנו סובלים ונרדפים? מה אבותינו סיפרו לנו על ירושלים?' אברה ביקש מהמשתתפים שיחלקו איתו את העדויות שלהם. המקומיים סיפרו, למשל, שהשנאה והעוינות כה קשות, עד כדי כך שחתן וכלה נרצחו ביום חתונתם, בבית החתונה, על ידי הנוצרים - כדי שלא יעמידו צאצאים. זו עדות מזעזעת".
החזון: לשוב לירושלים
איך המנהיגות הרוחנית של יהודי אתיופיה בארץ מגיבה למצבם?
"יצא לי לשוחח עם קסים, רבנים אתיופים, כדי לנסות להבין היכן הם מתמקמים ביחס לנושא. כשהגעתי לאחד הקסים המרכזיים, הוא ביקש סליחה על שהם הפקירו את אחיהם. בהמשך אותו קס הצטרף אלי לאתיופיה, ועם חזרתנו חתם על הצהרה שלפיה הם חלק בלתי נפרד מביתא ישראל. אני סבורה שמדינת ישראל נרדמה בשמירה ושכחה לטפל בנושא הזה באופן רציני. זו הסיבה שהחלטתי להביא את הסיפור שלהם לעולם. לאט־לאט הבנתי שיש לי ביד חומרים שהם דיני נפשות. עכשיו רק צריך להשתמש בסרט הזה כמנוף למאבק.
"אני רוצה שיכירו בהם כקהילה יהודית בתפוצות, כפי שיש באמריקה, בברזיל וגם באתיופיה. עם ישראל הלך לאיבוד בכל העולם, ולשמחתי יש לי רפרנס חזק של ירמיהו הנביא, שנותן לנו טקסט סוציולוגי שמנבא את מה שמתרחש בימינו אנו. הוא אומר: '...אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם'. אז לפיו, יש להביא אותם לאדמת ישראל כחלק בלתי נפרד מהעם היהודי".
לתפיסתך, מבחינה דמוגרפית - עתיד העם היהודי טמון באוכלוסיות הללו. מדוע?
"ירמיהו בצד ימין, ובצד שמאל יושב פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, דמוגרף העם היהודי, שסבור כי אם התהליכים יימשכו כפי שהם בכל הנוגע להגדרה מיהו יהודי, היחס לנישואים מעורבים, הדיאלוג הלא מוצלח בין הקונפורמים לקונסרבטיבים - ב־2050 לא יהיה רוב יהודי בישראל, וב־2100 לא תהיה מסה קריטית של עם יהודי בעולם. לכן הקהילות הללו הן העתיד של העם היהודי. בכל פעם שאני שומעת שיש כ־15 מיליון יהודים בעולם, אני מחייכת, מגחכת וכואבת את הבורות - כי פוטנציאל העם היהודי הרבה יותר גדול. עם ישראל ומדינת ישראל צריכים לפרוש שטיח אדום בפני הקהילות האלה, לבקש את סליחתן שנטשנו אותן ולהפוך אותן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".
הקהילות שפגשת מעוניינות לעלות כבר עכשיו?
"החזון הסופי הוא לחזור לירושלים, והם מאמינים שזה יקרה בבוא העת. כרגע הם לא בהיסטריה או בפאניקה של עלייה. הם רציונליים ומבינים שזה לוקח זמן. מצידי, אני מחכה למשוב של נשיא מדינת ישראל אחרי שיצפה בסרט, ומחכה לפגישות עם שר התפוצות, שרת העלייה והקליטה ושר הדתות. אני גם פועלת מול המנהיגות הרוחנית של יהודי אתיופיה בישראל. בינתיים, החזון שלי הוא לפתוח שם בית ספר לעברית כדי לחזק את הקהילה ואת הקשר שלה למדינת ישראל. בקרוב גם אפעיל תוכנית מתנדבים ישראלים באתיופיה.
"כשאני שומעת שיש כ־15 מיליון יהודים בעולם, אני כואבת את הבורות – כי פוטנציאל העם היהודי הרבה יותר גדול. עם ישראל ומדינת ישראל צריכים לפרוש שטיח אדום בפני הקהילות האלה, לבקש את סליחתן ולהפוך אותן לחלק בלתי נפרד מישראל"
"אחד הדברים המדהימים שזכינו להם, בזכות ראש העיר של אדיס אבבה, אדנטש אבבה, ועבודתה האינסופית של ראש הקהילה בליינה טזבקו, הוא אדמה לטובת הקמת בית קברות יהודי, בית כנסת ומרכז קהילתי - ולשם כך החל קמפיין לגיוס משאבים. זה אירוע היסטורי. הנשיא הרצוג, בהיותו יו"ר הסוכנות היהודית, אמר לי שברגע שיש אדמה המיועדת לבית קברות ולבית כנסת – זו התקדמות משמעותית שלא ניתן להתעלם ממנה".
חיים כפולים
יש מי שמפקפק ביהדותם, משום שהם לא מכירים את כל חגי ישראל, למשל. יש גם מי שמפליג וטוען שזאת בכלל לא קהילה ששייכת לצאצאי ביתא ישראל. מה דעתך על כך?
"אני מציעה למבקרים שקודם ילמדו ויכירו לעומק את הקהילה, בדיוק כפי שעשיתי במסעותיי, ולא ישפטו ממרחק וממקום של בורות. יש בידיי תיעוד, מסמכים, תמונות וצילומים מהסרט שהם העדות הטובה ביותר לסיפור הקהילה. אגב, במקביל להכנת הסרט, כתבנו עם חברי הקהילה ופרופסור נוסף מארה"ב את סיפורה".
בפרספקטיבה רחבה יותר, עוד בנובמבר הממשלה אישרה את הבאתם של אלפי עולים מאתיופיה במסגרת מבצע "צור ישראל", והושקעו בנושא כ־750 מיליון שקלים. אנחנו פועלים מספיק למענם?
"צור ישראל מעלה את הממתינים באדיס אבבה ובגונדר. עוד כשאריאל שרון היה ראש ממשלה כתבתי דו"ח בנושא וקראתי למדינה לטפל בעניין ללא דיחוי. לשמחתי, כיום שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה משלימה את המשימה. אגב, מבחינתי טיפול כולל גם הצבת קווים אדומים - מי זכאי ומי לא. הקהילה שאני עובדת איתה כיום בסמיין שאוואה בולטת בגיבוש שלה, בחיבור ההדרגתי ליהדות המודרנית, אבל ברחבי אתיופיה יש עוד קהילות רבות של אנשי ביתא ישראל שנטמעו בנצרות, חיים חיים כפולים, מסתתרים וסובלים".
