זה הסיגד שלי: ארבעה מבני העדה האתיופית מספרים על חשיבות החג

בישראל מציינים הערב ומחר בני הקהילה האתיופית את חג הסיגד (או בשמו העממי - חג המֶהֶללַה). מדובר ביום של צום, טהרה והתחדשות, שבמרכזו טקס חידוש הברית בין העם לאל. הוא חל חמישים יום אחרי יום הכיפורים. הטקס, שכולל ברכות ותפילות שונות, נערך בראש הר גבוה כסמל למעמד הר סיני, ומנהלים אותו כוהני הקהילה.

בישראל התקבל המנהג לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה אל הר הבית בירושלים, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. אלפים מבני הקהילה האתיופית ברחבי הארץ יעלו מחר לעצרת תפילה המונית בטיילת ארמון הנציב שבבירה. העצרת תיפתח מחדש לקהל הרחב, לאחר שבשנה שעברה לא נערך טקס דומה בשל מגיפת הקורונה. בשעה 12:30 יחל הטקס בתפילה מסורתית של מנהיגיה הרוחניים של הקהילה, בהשתתפות נשיא המדינה, יצחק הרצוג; שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו־שטה; יו"ר "התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה", ד"ר שמחה גתהון; ובכירים נוספים. במהלך הטקס ישודרו ברכות מצולמות של ראש הממשלה, נפתלי בנט, אשר נבצר ממנו להגיע לטקס. האירוע פתוח לאלפי מבקרים ומתפללים ויתקיים בהתאם לתו הירוק.

חג הסיגד הוא גם זמן להאיר זרקור על בני הקהילה האתיופית בישראל. בסוף שנת 2020 מנתה האוכלוסייה האתיופית בישראל 159 אלף תושבים. 88 אלף היו ילידי אתיופיה, ו־71 אלף ילידי ישראל שאביהם נולד באתיופיה. כ־63% מהאוכלוסייה האתיופית מתגוררים בשני מחוזות עיקריים: מחוז המרכז (כ־38%) ומחוז הדרום (כ־25%). בסוף שנת 2020, היישוב העירוני עם מספר התושבים האתיופים הגבוה ביותר היה נתניה (כ־12 אלף איש), ואילו היישוב העירוני עם שיעור התושבים האתיופים הגבוה ביותר מכלל אוכלוסיית היישוב היה קריית מלאכי (15.8%).

העלייה ארצה של העולים מאתיופיה שנמצאים במחנה הפליטים בגונדר ממשיכה גם בשנים האחרונות, ובשנת 2020 הגיעו מאתיופיה לישראל 1,080 איש. אפילו בחודשים האחרונים, כשהקורונה עדיין השתוללה ונמל התעופה בן־גוריון היה סגור, המשיכו עולים להגיע. כך, למשל, בחודש פברואר האחרון עלו ארצה 330 עולים חדשים מאתיופיה, שמתוכם היו 69 ילדים ועוד 17 תינוקות עד גיל שנתיים.

בשפה דיפלומטית

לאה אבונו נולדה באתיופיה ועלתה בגיל שנתיים לישראל. היא חולמת להיות דיפלומטית, לא פחות. היא חיה וגדלה בקריית מלאכי עם שבעה אחים, ובגיל 23 כבר הספיקה לעשות שנת שירות בארה"ב וללמוד פוליטיקה וממשל בבינתחומי.

דווקא כעולה שנטמעה היטב בבורגנות הישראלית הגבוהה, ה"ויז'ן" שלה על החג המסורתי מעניין.

החג עצמו מצוין 50 ימים אחרי יום הכיפורים. "זאת תזכורת לזה שאנחנו פה בארץ, ושהחלום של המשפחה שלי התגשם. בכל שנה אנחנו בירושלים כדי לחגוג, גם בצבא, בתיכון וגם בשנת השירות שלי, אפילו שהייתי בחו"ל. הייתי חייבת להביא את זה לקהילה שם. הם לא ידעו שם שיש יהודים שחורים", היא משחזרת בחיוך. "עשיתי ארבעה אירועי סיגד ענקיים, גם במכינה שהדרכתי בה בירושלים וגם בארה"ב.

"חשוב שהחברה הישראלית תבין שזה חג לא רק של האתיופים היהודים. אנחנו חוגגים כי אנחנו האחרונים שעלינו פה לישראל".

כשסיימה תיכון באולפנת אמי"ת שבקריית מלאכי, המליצו עליה לצאת לשליחות לפני הצבא דרך הסוכנות היהודית. שם, בארה"ב, היה לה מורכב להסביר את הקשיים של להיות אתיופי, ושהמדינה לא תמיד ידעה להכיל את חברי הקהילה. "כל דבר שאני עושה, גם בלימודים היום עם סטודנטים מכל העולם, אני קודם כל אומרת להם שאני ישראלית שהיא גם יהודייה וגם אתיופית - שישראל מורכבת ממגוון עדות, אך שהאתיופיוּת שלי לא תלך לאיבוד".

זה לא סוד שבקריית מלאכי שיעור התושבים יוצאי אתיופיה הוא הגבוה במדינה. "העיר הזאת היא דוגמה לכך שכן אפשר לחיות ביחד, ואפשר ללמוד מהתרבות אחד של השני. לא צריך להגיד 'אני לא רואה צבעים ועדות' - צריך לראות, אבל צריך גם להעריך את השוני בינינו".

החלום הגדול שלה, "להיות דיפלומטית ולייצג את ישראלי בכל דרך שהיא אם זה בסוכנות היהודית או משרד החוץ", ואבונו לא שוכחת בזכות מי החלום קרוב מתמיד, "אני לומדת כאן 'בבינתחומי' בזכות התוכנית 'ישראל שבלב' - לא הייתי יכולה לממן את לימודים בלעדיה - תוכנית מצוינות ליוצאי אתיופיה, יש המון צעירים אתיופים שלא יודעים שיש מי שיכול לעזור".

גוונים של אפור

את חג הסיגד הקפידו לציין בתרבות הישראלית בשנים האחרונות באמצעות טקסים ממלכתיים ותוכניות אמנותיות: מופעי מוזיקה ותיאטרון, סדנאות והרצאות שעוסקות בשימור התרבות האתיופית, טקסי תפילה מרכזיים ולעיתים אף פסטיבלים שלמים שהתקיימו תחת הכותרת "סיגדיאדה". בהם נחשפה התרבות האתיופית במוזיקה, מחול, תיאטרון, קולנוע ועיצוב.

אבל לצד הפסטיבלים הייחודיים הללו, אי אפשר להתעלם מהנוכחות של מוזיקאים אתיופים בסצנת המוזיקה המקומית. מה שהתחיל עם אסתר רדא, קפה שחור חזק וגילי יאלו, וחשף את הקהל הישראלי להיפ־הופ ולמוזיקה אפריקנית, הלך והתפתח בשנים האחרונות. לצד הרגאיי והאר אנ' בי, החלו האמנים הללו לשלב גם מוטיבים נוספים, בעודם מכוונים למיינסטרים הישראלי ויוצרים שיתופי פעולה אמנותיים עם מוזיקאים אחרים, שמגיעים מרקע מוזיקלי שונה.

עברו שנים מאז ששלמה גרוניך שילב נערים ונערות מהקהילה האתיופית במקהלה ששרה משירי מורשת ביתא ישראל; מאז שעידן רייכל שילב אלמנטים של מוזיקה אתיופית במוזיקה שלו; מאז שנגן הסקסופון נדב הבר התבסס ביצירתו המוזיקלית על מוזיקה אתיופית עם השפעות ג'אז ובלוז. בסצנה התרבותית היום, לצד גילי יאלו ואסתר רדא, ניתן למצוא את יוסי ואסה, כוכב הסדרה "נבסו", שאותה כתב. את שיר הנושא של הסדרה הוא שר בעצמו, יחד עם קפה שחור חזק. אמנים בולטים נוספים הם אביאור מלסה, חגית יאסו, איילה אינגדשט וטדי נגוסה. נגוסה הוא אחד השמות החמים בסצנת ההיפ־הופ הישראלית. הוא הוציא לאחרונה אלבום שלישי מעולה, שבו הוא משתף את הדברים שחשובים וכואבים לו כצעיר אתיופי, באמצעות סאונד ייחודי שמשלב תופים אפריקאיים, דרבוקות וחליל, יחד עם ביט אלקטרוני וסימפולים.

ואיך אפשר בלי להזכיר את עדן אלנה, ילידת ישראל להורים אתיופים, שהיתה הנציגה שלנו באירוויזיון. נדמה שהשילוב הזה בין השורשים האתניים למקצבים העכשווים, בין הכלים המסורתיים לעולם האלקטרוני, הוא המגמה השולטת שרבים מהאמנים הולכים ועוד ילכו בעקבותיה, בעולם שכבר מזמן הפסיק להיות שחור ולבן ומלא היום בהמון גוונים של אפור.

להתחבר באמהרית

רחל קסא, שסיימה תואר ראשון בעיצוב גרפי, אמנות וחינוך במכללת אמונה בירושלים, הוציאה לאור במסגרת פרויקט הגמר שלה ספרון ללימוד השפה האמהרית, וגם קלפי משחק לילדים בנושא.

קסא בת ה־25 עלתה לישראל מאתיופיה כשהיתה תינוקת: "למדתי אמהרית דרך אמא שלי, אבל הרבה צעירים בני העדה לא דוברים אמהרית, והם יתקשו לדבר עם הסבא והסבתא. לכן החלטתי לעשות את הפרויקט הזה, כדי לחזק את הקשר המשפחתי עם הקרובים ועם הדור המבוגר שלנו. חשוב שיהיה חיבור למשפחה ולשורשים. ליצור תקשורת טובה יותר, וגם ללמוד מהדור המבוגר כמה שיותר. לכבד ולהעריך אותם כפי שבאמת מגיע להם, דבר שמתאפשר על ידי לימוד השפה האמהרית. התייעצתי עם אפרת גרוסמן, מנהלת מכללת אמונה, וברוך השם - הפרויקט התקדם וקיבל כיוון יפה מאוד".

רחל ביקשה למצוא את הדרך המוצלחת והנעימה ביותר ללמד את השפה האמהרית: "חשבנו על ספרון ומשחק קלפים. הספרון כולל מילים ומשפטים ללימוד אמהרית ברמה בסיסית. הוא פונה לצעירים ילידי הארץ, או לאלו שבאו בגיל קטן מאתיופיה ואינם דוברים את השפה, וכמובן לכל מי שמעוניין ללמוד אמהרית. המטרה העיקרית של הספרון היא לקרב בין הדור הצעיר של העדה האתיופית לדור המבוגר יותר, כדי לחזק את הקשר בין הדורות. בספרון יש גם איורים, ואת הצבעוניות המאפיינת את העדה שלנו. משחק הקלפים הוא לימודי. בצד אחד קוראים מילה באמהרית שכתובה בעברית, ובצד השני כתוב הפירוש של המילה". רחל, שהתחתנה לפני כשנה, מתכננת שגם ילדיה ייהנו בעתיד מהספרון וממשחק הקלפים שלה: "אשמח לשחק בקלפים האלה עם הילדים שיהיו לי. המטרה העיקרית היא לחבר בין הדורות בקרב העדה האתיופית דרך השפה, אבל זה בוודאי יכול להתאים גם לכלל האוכלוסייה. המרצה שלי בפרויקט, קרן בטמן, ליוותה אותי, דחפה וכיוונה אותי. חשוב לי להודות למכללת אמונה ולצוות.

"הכוונה שלי היא לקשר בין הדורות במשך כל השנה, ולא רק בחג הסיגד, שהוא חג משפחתי של הקהילה. בעבר היו עולים להר גבוה באתיופיה, בתפילה להגיע לארץ ישראל ולירושלים. כיום אנחנו מודים בחג הסיגד, ומשבחים שהגענו לארץ ישראל. אני רוצה להנגיש את השפה האמהרית לדור הצעיר ולעורר רצון ללמוד את השפה".

"בארומה טועים בשם שלי"

זבדר איוב, בת 29 מחולון, היא מחנכת כיתה ב' בבית הספר "גוונים" בדרום תל אביב. היא גם לומדת בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, במסלול שחקן־חוקר־יוצר. זבדר עלתה עם משפחתה ב־1999, והשם שלה - זבדר, לאו דווקא איוב - לא היה קל לעיכול עבור הישראלים הוותיקים.

"במסורת שלנו האמא נותנת את השם, אבל גם האבא וגם הסבא, כך שהיו לי שלושה שמות. אמא שלי נתנה לי את השם 'זבדר'. אבא שלי קרא לי 'צ'יינה' וסבא שלי קרא לי 'ימונה'. השם של האבא והסבא זה כמו כינוי, ורק הם קוראים לי ככה. השם של האמא זה השם שקובע. המשמעות של השם 'זבדר' זה הדבר היקר שעליו משגיח שומר הלילה", היא מסבירה.

"בארץ היה לא פשוט עם השם בלימודים ובעבודה. ישראלים התקשו עם השם ועיוותו אותו הרבה פעמים. למשל סבדר, או אפילו סוודר. בכיתה ט', למשל, המורה לאזרחות קראה לי 'צפדר'. אמרתי 'אלוהים ישמור, תקראי לי פשוט צפרדע'. פעם הייתי בארומה והזמנתי קפה ומאפה. חשבתי איזה שם להגיד בהזמנה שיהיה קל לעובד לומר ברמקול כשהיא מוכנה, מבלי לעוות אותו. אמרתי לו את השם שאבא שלי נתן לי - 'צ'יינה', שקל להגיד. זה נשמע כמו סין. כל אחד יכול להגיד את זה. חיכיתי בתור, והוא קרא לי 'שיינה'. גם את השם הזה הוא עיוות".

במסגרת לימודיה במכללת אמונה, החליטה זבדר להעלות מופע שלם של ספוקן־וורד על הנושא, שכלל הומור שעסק במוכר בארומה שמנסה להגות את שמה, בתגובות שמנסות לשכנע אותה לשנות את השם כדי שתהיה יותר ישראלית, ובחוויה שלה על ההתעקשות לשמר את השם המקורי שנתנו לה באתיופיה.

עבור זבדר, חג הסיגד הוא כמו יום ירושלים. "בכפר זה היה יום תפילה וצום, זיקה ורצון לעלות לירושלים הקדושה. כולם היו לובשים לבן והיתה תפילה של קייסים. היום, אחרי שהגענו לפה, זה בעיניי יום של תודה. זה יום של תפילה והערכה, על מה שהשגנו ועל הגשמת החלום. ביום הזה עולים לירושלים, וגם אני אהיה שם. יש תפילה, ואחר כך סעודה עם אוכל מסורתי".

השתתפו בהכנת הכתבה: איליה יגורוב, מאיה כהן, יורי ילון וירון דורון