דווקא באמצע הפרק: הפסוק המפתיע בפרשת השבוע

החיים אינטנסיביים, ורבים מאיתנו נתונים במרוץ בלתי פוסק ומנסים לתמרן בין שאיפות מגוונות וצרכים שונים. בפרשת השבוע מתגלה פסוק שמאיר נקודה זעירה, אך מהותית, לעיצובו של מרקם בריא לחיים במעגל המשפחתי, החברתי והלאומי.

בפרשת אמור, בפרק כ"ג, מובאת סקירה מקיפה של המועדים השונים בלוח השנה העברי. ההתייחסות למועדים נפתחת בשבת, יום הקדושה השבועי, ממשיכה לחג הפסח, דרך ספירת העומר ועד לחג השבועות, ומסתיימת בחגי תשרי - ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בתיאור המועדים מפורטות המצוות הייחודיות לכל חג וחג, לצד ציון ההלכה שבכל מועד יש להביא הקורבנות לבית המקדש.

הפסוק המפתיע הוא זה שממוקם דווקא באמצע הפרק, אשר בפנייה חדה משנה כיוון לנושא שונה לחלוטין ומצווה על מתנות עניים שיש להפריש מן החיטה והשעורה בעת הקציר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". מדוע קוטעת התורה את רצף המועדים מרוממי הנפש בצו הנוגע להענקת תבואה לנזקקים?

הרמב"ן מאיר את עינינו ברעיון מופלא. לשיטתו, אדם הקוצר את שדהו לפרנסתו מבין כי עליו להותיר לעני את מתנות העניים המפורטות בתורה. אולם בפרק זה מתואר קציר של שעורה וחיטה המיועד לקרבנות בבית המקדש בפסח ובשבועות. כאן, טוען הרמב"ן, עלול האדם להיכשל ולחשוב בטעות כי קציר לצורכי בית המקדש הינו עניין נשגב, ואולי אין זה העיתוי הראוי להתעסק בעניינים פעוטים כמתנות עניים. לפיכך, לדעת הרמב"ן, התורה מפסיקה את רצף המועדים ומבהירה כי חובת הנתינה לעני חלה גם על קציר המיועד לקודש.

הרמב"ן חודר לעומק תודעתו של האדם ומזהה כי לעיתים, העיסוק בעניינים נעלים ומשמעותיים עלול להרחיק אותנו מן המודעות לפרטים הזעירים של החיים, פרטים שטמונה בהם חשיבות אנושית וערכית עצומה. דומה, כי נפש האדם לא השתנתה מימי התורה ועד ימינו. מנהל העוסק בתקציב של מיליוני שקלים עלול להיעשות אטום לצרכיו של עובד הניקיון, שכל תוספת של עשרה שקלים הינה קריטית עבור פרנסתו. מנהל משאבי אנוש במפעל מטפל בעשרות או במאות עובדים - האם הוא טורח להכיר כל עובד בשמו? רב העיר הדואג לכשרות של עשרות אלפי סועדים - האם הוא משכיל להאיר פנים מדי בוקר לעובדיו? האם שר בממשלה, שמקבל החלטות קרדינליות שנוגעות לאיכות חיי האזרחים, מקדיש זמן גם לפניות הציבור וקשוב לצרכיהם מתוך אמפתיה ורגישות?

אתגר זה רובץ לפתחנו, והתורה מאותתת לנו - ככל שאנו עוסקים בעניינים רמי מעלה, חובתנו המוסרית מתעצמת שלא להזניח את הרגישות כלפי החלש ביותר. ושמא, הרגישות לחלש היא-היא המדד האמיתי למעלתו של האדם.

הרב ד"ר יהודה טרופר הוא ראש החוג לתנ"ך במכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה.