מאז ועד היום: המילה "קורבן" איבדה את המשמעות האמיתית שלה

ספר ויקרא נפתח בפסוק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" ודרשו על כך: מִכֶּם – מעצמכם. הקרבן איננו רק נתינה חומרית שיש בה משמעות כלכלית, אלא גם תנועה נפשית, פנימית, הבאה מתוך האדם עצמו. רבי עובדיה ספורנו, מחכמי איטליה במאה ה־16, כתב שהמקריב נדרש ללוות את מעשה ההקרבה בווידוי ובהכנעה כלפי ריבונו של עולם ולא להסתפק באקט הטכני בלבד. כלשונו: "אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי (בלא) הכנעה קודמת".

גם אם מעשה הקורבנות כבר איננו מתקיים, שפת הקורבן - קיימת גם קיימת. אנו מרבים להשתמש במונח "קורבן" לא במובנו הפולחני, אלא כמטאפורה למחיר כבד שאנשים משלמים בעבור אמונותיהם, עמדותיהם או מימוש מטרותיהם.

אנו שומעים על מי ש"הקריב את החיילים למען מטרותיו", על אחרים ש"אינם מוכנים להקריב דבר", ועל כאלה ש"שילמו בקרבנות רבים". הקורבן הפך לדימוי שגור למחירים אישיים, חברתיים ולאומיים.

אך אם נשתמש במילה "קורבן" רק לציון מחיר - נאבד את עומקה של המילה. אולי אז היה עלינו לומר "חורבן...". אלא שהשורש ק.ר.ב רומז על משמעות שונה - משמעות של קרבה. הקורבן האמיתי איננו רק ויתור, אלא מהלך של התקרבות – של האדם לאלוהיו, לקהילתו, ואולי גם אל עצמו.

ספר ויקרא הוא סיפור של התקרבות. האדם, שבמעשיו התרחק, מוזמן לשוב ולהתקרב. התקרבות זו מתרחשת במעגלים הולכים ומתרחבים – מן היחיד, דרך המשפחה, ועד העם כולו. כל זאת בתוך מעגל הזמן - אמנם זמן מחזורי, אך עולה ומתרחב, כמו ספירלה. בכל שנה, בכל מועד, ניתנת לאדם הזדמנות לנוע עוד צעד לעבר היעד: חיים של קרבה, משמעות וקדושה.

כך גם בנוי ספר ויקרא: בתחילתו – קרבת היחיד לאלוהיו. בהמשכו, הדרישה "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ", ביטוי לתנועת עם שלם כלפי ריבונו של עולם; ולבסוף – תנועת הזמן, מן השבתות והמועדים ועד שנת היובל – התקרבות מתמדת במרחב הזמן.

אך לא כל תנועה היא תנועת קִרבה. יש גם התקרבנות  – שימוש מניפולטיבי בשפת הקורבן, המבקש לעורר רגשות אשם או להציב את האדם כקרבן מדומה. התקרבנות כזו איננה מקרבת – היא מסווה של התרחקות. היא משולה לאדם המתקרב למראה – נדמה לו שהוא פוגש מישהו אחר, אך בפועל הוא פוגש רק את עצמו.

"תורת הקורבנות", שמו של ספר ויקרא בלשון חז"ל, מזמינה אותנו לבחון לעומק את תנועת הקרבה שלנו, האם זו תנועה של חיבור או של מחיר? האם היא מקרבת אותנו למהות, או שמא יוצרת רק אשליה של התקדמות?

הקורבן, בלשון התורה, הוא ביטוי של שאיפה. הוא מבטא רצון לקרבה, תהליך של תיקון, ואולי יותר מכל – אומץ לצעוד צעדים קטנים ומדודים לעבר יעד שגם אם לא יושג בשלמותו - כל תנועה לקראתו, היא התקדמות.

ד"ר אלי יוסף הוא מרצה לתנ"ך, ספרות חז"ל וחינוך במכללה האקדמית שאנן ובמכללת תלפיות.