ילד מצייר חטופים במנהרה, ילדה שהפסיקה להרטיב לפני שנתיים וחזרה להרטיב, הורה שכל רעש פתאומי מקפיא אותו במקום. אלו לא סיפורים מ-7 באוקטובר, אלו סיפורים מהשבוע שעבר. מחדרי הטיפולים של מטפלים בכל רחבי הארץ. שנתיים וחצי מאז פרוץ המלחמה, מדינת ישראל מתמודדת משבר בבריאות הנפש - שהיקפו טרם נמדד ועומקו טרם הובן.
מסקר של האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות שמתפרסם ב"היום" לראשונה, ונערך בחודשים פברואר-מרץ השנה - בו השתתפו 423 מטפלים עם הסמכה קלינית באומנויות - עולה כי רובם המוחלט של המטפלים בבריאות הנפש מבחינים בנסיגה נפשית משמעותית גם בקרב מטופלים שלא נפגעו באופן ישיר מהמלחמה.
כ-70% מהמטפלים רואים עלייה בביטויי אובדנות וייאוש קיצוני מאז 7 באוקטובר. 57% מהם חוששים מפגיעה תפקודית כרונית אצל המטופלים, וחלקם אף צופים "דור אבוד" של מתמודדי נפש ללא ריפוי. רובם גם מציינים כי הם מבחינים בהשפעות שליליות בקרב מטופלים שנחשפו לתכנים קשים על המלחמה ברשתות החברתיות ובתקשורת.
עלייה חדה בביקוש
רוב המטפלים מעידים שהם עצמם חווים תסמינים של טראומה משנית - סיוטים, חרדה ובכי בלתי נשלט - בעקבות תכנים שנחשפו אליהם בחדר הטיפולים. במקביל, הם מדווחים על עלייה חדה בביקוש לטיפולי בריאות הנפש.
מהסקר ומעדויות ישירות של המטפלים עולה תמונה קשה על עומק משבר בריאות הנפש בישראל. המטפלים מעידים הביורוקרטיה הסבוכה והמחסור במטפלים מהווים חסם משמעותי. כ-23% מהם מדווחים על זמן המתנה של מעל חצי שנה אצלם - בזמן שכ-60% מציינים עלייה של 50%-100% בביקוש לטיפול מאז תחילת המלחמה.
בין הסימפטומים הנפוצים ביותר עליהם מדווחים המטפלים נמצאים חרדה קיומית (הסימפטום המוביל מאז תחילת המלחמה), התפרצויות זעם ואלימות, אשמת ניצול, כעס, בכי, אי-ודאות, חוסר ביטחון ודיכאון.
מחדר הטיפולים עולה עוד כי הורים רבים חשים חסרי אונים. שיעורי הקונפליקטים והמתח במשפחות עלו, והפניות הרגשית לילדים פחתה. הורים רבים חרדים לביטחון ילדיהם, פחות נוכחים רגשית, ולעיתים מאבדים את גבולותיהם.
בקרב ילדים ניכרת קריסת תחושת הביטחון הבסיסי, עם מוטיבים חוזרים של מלחמה, מוות, הרג, חלומות רעים, פחד מחטיפות ופריצות לבתים, מוות בידי מחבלים, אזעקות ופחד שההורים ימותו במלחמה. ילדים רבים מתמודדים גם עם שירות המילואים של הוריהם ועם אבחוני פוסט-טראומה של ההורה לאחר השירות הצבאי.
המטפלים מספרים גם על מטופלים שכתבו שירים על אכזבה מהמדינה ועל התחושה שהחיים לא ישובו להיות כפי שהיו; על ילדים שציירו חטופים במנהרות; על הסימפטומים שנרגעו – וחזרו כגון הרטבה אצל ילדים, פחדים מזרים מחושך, מהישארות לבד ומרעשים המזכירים אזעקות.
"משבר נפשי תקדימי"
"המדינה ניצבת מול משבר בריאות נפש שלא היה כמוהו", מספרת אילנה לח, יו"ר האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות. "יש כבר השלכות על אלימות במשפחה, על יכולת הילדים ללמוד, על מדדי דיכאון וחרדה ועל שיעורי התאבדויות.
"אנחנו חיים במצב ללא יציבות וללא רציפות כבר שש שנים - מאז הקורונה ועד המלחמה המתמשכת - וזה מייצר תחושות של חוסר אונים וחוסר תקווה. דווקא בתוך המצב המשברי הזה, טיפול באמצעות אמנויות יכול לתת מענה של חיבור לכוחות היצירה".
ד"ר טלי גוטפריד, מטפלת ותיקה במוזיקה מספרת כי מאז 7 באוקטובר, ובמיוחד כעת לאחר המלחמה עם איראן, חוסר הוודאות המתמשך, יחד עם חרדה קיומית-מציאותית, מוצאים את דרכם אל הנפש ובאים לידי ביטוי ברגרסיות קשות ובהתנהגויות בלתי מסתגלות.
"עבור אדם אוטיסט, למשל, החוויה של עולם משתנה היא איום על כל מה שהוא מכיר ויודע. עבור ילד המתמודד עם קשיים חברתיים, השהייה הממושכת בבית ללא אינטראקציות מעמיקה עוד יותר את התחושה ש׳הכל סוגר עליו׳ ומכרסמת ביכולת לפתח דימוי עצמי טוב יותר. אני פוגשת גם הורים מותשים ומודאגים, שמסתובבים עם תחושה שהם הורים לא מספיק טובים - והמעגל האכזרי הזה הולך ומתרחב עם כל יום נוסף של חוסר ודאות ומתח".
יעל הקש-רון, מטפלת ותיקה באומנות מתארת את הטראומה המשנית אצל מטפלים וכיצד היא נוכחת בגוף. "זה בשרירים המכווצים, בעייפות שאינה חולפת, בקושי לנשום ובתחושת הצפה מתמדת. התעדוף בין המטופלים כמעט אינו אפשרי, כולם דחופים. הקשב שלנו מתפצל ללא הרף בין הפנים לחוץ, וכמעט ואין תחושת ביטחון מתמשכת.
יעל מדגישה כי "אם לא תהיה הכרה מערכתית בעומק המשבר הנפשי המתחולל כאן, ואם לא יינתנו משאבים אמיתיים למערכת בריאות הנפש ולמטפלים עצמם - נעמוד בעוד שנים ספורות מול דור שלם שנפשו נשחקה תחת מציאות בלתי אפשרית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו