"המשלוח היומי": המהדורה האיטלקית

משלוחים ממסעדות איטלקיות עלולים להיות סוג של מלכודת לפעמים. המשלוח, כמעט בוודאות, יגיע במצב טוב ולא יינזק מבישול יותר, אבל המחירים, הו המחירים. מי שניזון ממשלוח בכל יום לא יוכל לאפשר לעצמו להזמין באופן קבוע ממסעדות שמחיר המנות בהן הוא בין 60 ל100 שקלים. בכל זאת, בתקופה שכולם מזמינים כל הזמן ומכל מקום, אין סיבה שלא נספר לכם על חוויה נהדרת וכיפית שהייתה לנו עם משלוחים שהוזמנו משתי מסעדות אהובות- "רוסטיקו" ו"POMO".

רוסטיקו: מרגישים את הניסיון בטעם

בעיר בה מסעדות מחזיקות מעמד שנה בממוצע, מסעדה עם 15 שנות ותק נחשבת למוסד של ממש, ומוסד זה תואר מאוד מחייב, בטח בעיר טרנדית כמו תל אביב. העובדה שמדובר במסעדה איטלקית שכבר הפכה לרשת אחרי שפתחה עוד שני סניפים בעיר, מצדיקה את הציפיות הגבוהות משירות המשלוחים של הרשת.

רוב התפריט של רוסטיקו מדמה תפריט איטלקי "קלאסי". המנות נשענות על מעט מרכיבים חיוניים למנה, בדיוק כפי שאיטליה התכוונה, והדגש הוא על טריות חומרי הגלם ודיוק המינונים. כמה טוב לגלות שהפדנטיות האיטלקית של רוסטיקו מקבלת ביטוי גם במשלוח הביתה.

עם ציפיות בתקרה ובטן מקרקרת, הזמנו סלט אמריקנו (54 שקלים) כמנה ראשונה, פפרדלה תרד ולימון (67 שקלים) ולינגוויני ארטישוק ופסטו עגבניות (76 שקלים) ומוס די צ'וקולטה לקינוח.

לא לגמרי ברור למה הסלט אמריקנו נקרא כך, אמנם הוא מזכיר מאוד את סלט הקיסר שמקורו במקסיקו, אבל הגרסה של רוסטיקו עברה כזה שדרוג ששם המנה נשמע מנותק. מרכיבי המנה, לעומת זאת, מחוברים ביד אמן. עלי חסה צעירים ופריכים, ביצה קשה, עלי רוקט, גבינת פרמז'ן, קרוטונים, שמן זית, רוטב קיסר וגולת הכותרת – המון קולורבי. מה מרגש כ"כ בקולורבי? פשוט העובדה שזה ירק מושלם שבקושי משתמשים בו במסעדות וממש לא ברור למה. הסלט הזה הוא דוגמה כיצד מרכיבים סלט עם בסיס קלאסי, בלי לשעמם.

במסעדות, הפסטה מגיעה בצלחת כובע הפוך רחבת שוליים שמעניקה למנה איזושהי הילה יוקרתית, ומוזר היה לראות את המנות נחות להן בקופסאות פלסטיק פשוטות, אך מרגע שפותחים את המכסה, כל מה שצריך זה לעצום את העיניים כדי להרגיש שאתם נמצאים במסעדה. הריח שעולה מן הקופסאות פשוט משכר, וכשתוקעים פנימה את המזלג ונותנים לכל האדים למלא את חלל החדר, לא נותר אלא לעשות הרבה פוּ ולחייך בין ביס לביס.

הפפרדלה תרד ולימון מקיימת בדיוק את מה שהיא מבטיחה – הפסטה הטריה של רוסטיקו עטופה בעלי תרד וטעם לימוני מעודן, ללא טעמים חזקים או מוגזמים. אנחנו מאלה שבד"כ שופכים פרמז'ן על הכל, אבל במקרה הזה ממש לא היה צורך, הגבינה היתה חוטאת לעדינות המנה.

הלינגוויני ארטישוק ופסטו עגבניות היא אולי המנה "החריגה" ביותר שמצאנו בתפריט, ראשית משום שהיא טבעונית (נקודת בונוס למנה טבעונית שלא מורגש לרגע קט שמשהו חסר בה), ושנית משום שמרכיביה נועזים. הרוטב מורכב מפסטו עגבניות שמש, לבבות אטישוק, צ'ילי, שום ואורוגולה – המון טעמים חזקים מאוד. על ספקטרום בלוטות הטעם, המנה הזו מושכת לקיצוניות השנייה לעומת מנת התרד ולימון. אנחנו אהבנו את הבחירה האמיצה קצת יותר מאשר את העדינה, דווקא בגלל הנועזות, שמשתלמת בענק.

ואז הגענו לקינוח. אם מתוך הרגל, הצמדות לדיאטה או שמירה על הכיס, הסועד הישראלי בד"כ מזמין קינוח אחד לזוג, אבל במקרה הזה תרשו לעצמכם להתפרע, את הדיאטה תתחילו מחר. לא רק בגלל המחיר הסביר בהחלט של המנה (28 שקלים), אלא בעיקר בגלל שמהטעימה הראשונה תבינו שאת הקינוח הזה לא תרצו לחלוק עם אף אחד. המוס עשיר בטירוף ומלא אגוזי לוז. זו מנה שהיא תענוג גדול לכל חובב שוקולד, מתוקים ובעצם לכל מי שנשמה באפו. כל ביס מרגיש כמו גן עדן חושני, ועל כן תרצו להתענג עליה לאט לאט ולבד לבד.

פומו- אוכל נהדר ובלי פוזה

אם היה מדובר בביקורת מסעדות רגילה ולא במשלוחים, היינו פותחים ואף מתמקדים בעובדה שמדובר במסעדה שנמצאת ברמת החייל, לטוב ולרע. מסעדה שבימים כתיקונם הקהל שלה הוא קהל ממהר של צהריים ולא קהל סבלני של ערב, ואזכור מוגזם של המילים וולט, תן ביס וסיבוס.

כל זה בימים כתיקונם, הפעם משלוחים הוא כל מה שיש לנו, וזה לא מעט ואפילו כיף. הרבה מסעדות, ובוניהן גם POMO האיטלקית, הרחיבו את אזורי המשלוח והציגו תפריט משלוחים רחב יותר. זה די נחמד כי בדרך כלל במסעדות איטלקיות, הטובות יותר ופחות, התפריט די חוזר על עצמו. האמת, זה לא דבר רע. אם המנות טובות וחומרי הגלם טובים, לא אכפת לנו אם התפריט לא מחדש לנו שום דבר, באנו לאכול לא להעשיר ידע.

התחלנו עם סלט פומו (עגבניות, זיתי קלמטה, קרעי פוקאצ'ה, סלסה רוסטיקה, צ'ילי ומוצרלה בפאלו) וסביצ'ה דג ים (זוקיני, עגבניה, נענע, בזיליקום, צנוברים, צ'ילי ורוטב סרירצ'ה ויוגורט מתובל בנענע). שתי מנות ראשונות שהן לא בדיוק ראשונות, גם מבחינת המחיר, אזור השישים שקלים לאחת, וגם מבחינת הגודל הלא קטן בכלל. מבחינת הטעם שתיהן לא אכזבו, סלט הפומו הוא קפרזה משודרג והרוטב המיוחד מוסיף לו טעם כיפי. הסביצ'ה טעים מאוד על אף ששילוב כל המרכיבים מרתיע מעט בקריאה ראשונית.

בעיקריות הלכנו על סוג של בייסיק. פתחנו עם טורטליני גבינות (ריקוטה, תרד, פקורינו רומאנו ברוטב חמאת עגבניות ואורגנו) שהיה בדיוק מה שציפינו ממנו. בצק איכותי, מנה לא עיסתית למרות ריבוי הגבינות והשהייה בקופסה סגורה בנסיעה לביתנו. מדובר במנה יחסית קטנה יותר מכל המנות הענקיות של המסעדה, אך היא כבדה בטירוף כפי שכל פסטה עמוסת גבינות אמורה להיות. התמודדנו בגבורה מה שנקרא.

התאוששות קלה מהגבינות וממשיכים לשתי עיקריות נוספות, כי כאלה אנחנו, רעבים, אמיצים וחייבים לטעום הכל לפני שנרדמים על הספה.

עיקרית מספר שתיים היא הפשה אליו אוליו (פוזילי ארוך, דג ים,  עגבניות שרי, צלפים, בזיליקום, פטרוזיליה, שום וצ'ילי , שמן זית  ומיץ לימון). זה כבר הרבה פחות כבד ומבוסס על שמן זית, שאנחנו מאוד אוהבים אך מצד שני אין לנו יותר מדי מה להגיד על זה, ירקות טובים, דג טוב, פסטה טובה, כפיים וממשיכים הלאה. השלישית, זו שהכי אהבנו אם לומר את האמת, היא מנת הציידים. במנה יש ריגאטוני, פילה בקר, פטריות, עגבניות, דמי גלאס, ולמי שלא אוכל כשר, ניתן להוסיף גם בייקון ופרמז'ן.  ולמה זו המנה הכי טעימה?  פשוט תקראו את המרכיבים. אין סיבה שזו לא תהיה המנה הכי טובה.

לא יצא לנו להגיע לפומו ולאכול כמו שצריך, בישיבה במקום. המשלוח בהחלט שכנע אותנו סופית שכדאי לנו כי מסתמן שמובטחת לנו חוויה, בינתיים נסתפק במשלוח שכנראה נזמין שוב וממש בקרוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו