ישראלים אוהבים בטטה, ובשנים האחרונות הצריכה שלה רק עולה ועולה, ולכן חשבתי שזאת הזדמנות מעולה לספר על הירק המדהים הזה. אז, בניגוד למה שחושבים, בטטה היא לא קרובת משפחה של התפוח אדמה אלא ממשפחה אחרת לגמרי שאליה משתייך גם המורנינג גלורי – עלה מאורך שמגיע אלינו מהמזרח ונפוץ מאוד במוקפצים יחד עם סויה ושום (שווה ממש לנסות).
ולכן, גם את העלים של הבטטה אפשר לאכול, ובמידה ואתם מגדלים אחת בבית (משרישים אותה במים), תוכלו לגזום את העלים ולהקפיץ אותם כמו תרד ולקבל מנה טעימה ממש.
עכשיו, אנחנו בארץ מכירים בעיקר את הבטטה הכתומה, למרות שבשנים האחרונות אפשר למצוא גם זנים של בטטה לבנה וסגולה.
מה שכאן ביפן, נפוץ מאוד ואפשר למצוא את שלושת הסוגים של הבטטה (כתומה, לבנה וסגולה) להשוות בין הטעמים השונים והצורות השונות שבהן מכינים אותן.
בטטה כתומה
הבטטה שכולנו מכירים, היא מכילה אחוז גבוה של מים (בעיקר בסתיו ובתחילת החורף שאז היא נמצאת בשיא העונה ועדיין טרייה) סוכרים, ובטא קרוטן – שאותו הגוף הופך לויטמין A
בגלל אחוז הנוזלים הגבוה שבה, היא מעולה למרקים, קרמים, מילוי לפאי או רביולי ועוד.
בטטה סגולה
נפוצה מאוד באוקינאווה, האי הדרומי של יפן ומכילה כמות גבוהה של נוגדי חמצון (יותר מאשר באוכמניות) ולכן נחשבת לבריאה מאוד.
מעבר לנוגדי החמצון, היא מכילה כמות נמוכה של נוזלים וכמות נמוכה יותר של סוכר בהשוואה לבטטה הכתומה, מה שעוזר לה לשמור על מרקם יציב ומוצק אחרי האפייה או הבישול. ולכן, מתאימה לקינוחים ומתוקים חטיפים ומתוקים ופחות מומלצת לאפייה בתנור (עם שמן זית ומלח) בגלל שנוטה להתייבש ולקבל מרקם מעט פירורי.
בטטה לבנה
מאוד נפוצה כאן ביפן, ותמצאו אותה אפויה בחום נמוך למשך זמן ארוך עד שמתקבלת בטטה קרמית, מתקתקה ואגוזית. מעבר לזה, בגלל אחוז המים הנמוך שבה היא מעולה לטיגון – מה שמוביל לשימוש נרחב בטמפורה וצ'יפס שמתקבל קריספי מאוד.