מצאנו את אחת התוכניות האינטיליגנטיות היחידות בנטפליקס

"את האורח הבא אין צורך להציג עם דיוויד לטרמן", נטפליקס

גם בגיל 78 דיוויד לטרמן הוא המראיין הכי מרענן בטלוויזיה. לא צריך להיות חלק מהתרבות האמריקנית כדי להתחבר לשאלות של לטרמן, שאינן פולשניות ומאוד־מאוד אמריקניות. נכון, אנחנו הישראלים אוהבים לדבר בגסות ובישירות, וגם בתוכניות ראיונות שאמורות להיות נעימות אנחנו מצפים לאיזה גליץ' טוב לרגל של המרואיין או לחקירה מעמיקה, כי אחרת איפה הכיף פה? אנחנו לא אוהבים כשנעים לנו, אלא דווקא כשאנחנו מגלים שהמרואיין סובל על המסך. 

לטרמן לא שם, וכנראה אף פעם לא היה שם, כי כל חייו התחנחן למרואיינים בלייט נייט האמריקני, טריטוריה גברית כמובן. תעשיית השואו־ביז המזויפת של ארה"ב לא התחילה היום ולא תסתיים מחר, וגם כשלטרמן מראיין רק כוכבים של נטפליקס, משכנו בשנים האחרונות, עדיין התוצאה נעימה למראה ומצליחה לייצר שיח אינטליגנטי שכבר לא קיים בתוכניות ראיונות, כי למי יש קשב לשיחה בין שני אנשים בלי להרים בכל דקה את הטלפון.

וכן, לטרמן הוא מנחה מהדור הישן, זה ברור. וכשחשף את ההיסטוריה שלו כטורף מיני, כמו כל גבר לבן ממוצע בשואו־ביז של שנות ה־80 וה־90, האמריקנים נטו לסלוח לו, כי הוא מ"פעם". היום, כמובן, היו עושים ממנו פטטה או גפילטע ולא מאפשרים לו לראיין סלבס, כי הוא היה מוקע מהציבוריות האמריקנית.

אפשר לחוש בהבדלים. כשאורחים צעירים מגיעים להתארח אצלו בתוכנית הוא מנסה לא להישמע סבא'לה, אף שזה ממש קשה לו, ועם אורחים מבוגרים יותר (אדם סנדלר לדוגמה) זה קולח כי השיח מדבר הרבה על הפן הנוסטלגי, ועל ארה"ב שהיתה והשתנתה. הנדידה ברחבי ארה"ב חושפת גם את אמריקה בעידן דונלד טראמפ ומראה פיסות אמריקנה, שלא תמיד הקהל הישראלי חשוף אליהן.

בשורה התחתונה לטרמן הוא עדיין אחד הדברים האינטליגנטיים הבודדים שמסתובבים בנטפליקס הקרוב לביתכם, ורק על זה כל פרק חדש שיוצא תמיד שווה לפחות הצצה.