"הרוצח" של דיוויד פינצ'ר: אינטליגנטי וקודר - אבל איפה האקשן?

גם כשדיוויד פינצ'ר עושה סרט שנופל ברמתו מסרטיו הטובים באמת ("הרשת החברתית" ו"זודיאק", למשל), התוצאה שיוצאת תחת ידיו מעניינת ושווה צפייה. זהו המקרה ב"הרוצח", מותחן נטפליקסי חדש ומסוגנן שמתעקש להתל באלגוריתם, ושמתענג מכך שהוא לא מספק לצופים את מה שהם רגילים לקבל.

מייקל פאסבנדר, ששב למסך לאחר הפסקה של כמה שנים, מככב בתור רוצח שכיר חסר שם (וחובב להקת הסמית'ס) שמצוי בעיצומה של משימה שגרתית בפריז. אנו מתלווים אליו בשעה שהוא מעביר את הזמן בחלל עבודה נטוש וממתין בסבלנות לשעת כושר. "אם אינכם יכולים לשאת שעמום, העבודה הזו לא מיועדת לכם", הוא מספר לנו בווייס־אובר ניהיליסטי, יבשושי ורפטטיבי, וכאילו מזהיר אותנו מפני מה שצפוי לנו בשעתיים הקרובות. הרבה הכנות, הרבה המתנה, ולא יותר מדי אקשן.

מפה לשם, ברגע האמת גיבורנו מפשל ונכשל במשימתו הפריזאית, וכשהוא שב למחבואו שברפובליקה הדומיניקנית הוא מגלה להפתעתו שמעסיקיו בחרו להיפטר ממנו. כעת לא נותרה לו ברירה אלא לצאת למסע נקמה מקיף ולחסל את כל מי שניסו לחסל אותו לפני שאלה יספיקו להסב לו נזק נוסף.

הציר העלילתי של "הרוצח" מוכר מאוד וכבר ראינו אינספור וריאציות שלו בעבר. עם זאת, הגרסה של פינצ'ר (ושל התסריטאי אנדרו קווין ווקר, שחתום גם על "שבעה חטאים" הקלאסי) בהחלט ייחודית ושנונה, ומזכירה ברוחה ובאופייה את התרגילים הקולנועיים המינוריים של סטיבן סודרברג (ובייחוד את "בגידה כפולה" מ־2011).

ככל שהסרט נמשך, כך גדל המרחק בין הווייס־אובר המנותק רגשית של הרוצח לבין מצבו הנפשי, וכך גם מתהדק הקשר בין דמותו החלולה וגדושת הקלישאות לבין האנונימיות התאגידית של חברות הענק שבהן הוא מסתייע (אמזון, מקדונלד'ס, WeWork וכו'). בתוך כך, המתודה הסבלנית של הרוצח גם משמשת מטאפורה נאה לפרפקציוניזם של פינצ'ר ושל חבריו לצוות.

עם זאת, מלבד סצנת מכות אחת לא תמצאו כאן יותר מדי סיבות להתלהב, וצופים שמצפים למשהו מסעיר בסגנון "ג'ון וויק" יתאכזבו קשות. "הרוצח" הוא פחות סרט שנהנים ממנו, ויותר סרט שמעריכים אותו. מה שכן, הוא מבוים מדהים.