עם אמדורסקי בבופה: פסטיבל הפסנתר חזר לאילת ובגדול

זו שנתו השנייה של פסטיבל הפסנתר באילת. עד 2023, הוא התקיים בתל אביב, ומאז נדד דרומה. ובזמן שאת איזור המרכז פקד מזג אוויר סוער, את אילת ליטפו קרני שמש נעימות, ממש כמו אצבעותיו של שלומי שבן על קלידי הפסנתר. ולפעמים הפסנתר הוא רק תירוץ. ברצף של שלושה ימים הועלו בסה״כ 23 מופעים שכל אחד מהם מחזיק אירוע בפני עצמו; החל מערב הפתיחה שכלל הופעות כמו חיים משה מארח את רמי קליינשטיין או אריאל זילבר בקצה אחד של הסקאלה ועד לעטר מיינר עם דסקל בקצה השני, כשבאמצע - עברי לידר במופע משירי לאונרד כהן. 

אסף אמדורסקי הפציע כאמן אורח אצל תמיר גרינברג, אבל בעיקר שרף את הבמה במופע המאד מצליח שלו עם שלומי שבן ויעל קראוס - המחווה ל״חלונות הגבוהים״. האולם היה מלא עד אפס מקום, ובשניות הייתה תחושה שהשלישייה על הבמה והקהל - אחד הם. בשיר ״זמר נוגה״ האורות באולם כבו, וכל הנוכחים האירו את האולם בפנסים. אחד משיאי המופע מגיע בקטע וירטואוזי של נגינת פסנתר ב-6 ידיים (!), כשהאנרגיות עלו, קמנו לרקוד, וכשחילקו את הקהל לקולות כולנו שרנו ביחד לפי ההוראות. 

בפגישה מקרית עם שלומי שבן (שגם התארח במופע של אלון עדר המוכשר והנוגה), החמאנו לו על המופע, הוא מיד ענה בצניעות שהכל זה בזכות המוזיקה המדהימה של ׳החלונות׳. וזה נכון, שירי ׳החלונות הגבוהים׳ כמו גם השירים במופע של דני סנדרסון שאירח את ׳גזוז׳ החדשה: טלי אורן, גורי אלפי ורועי בר נתן, נישאים על גלי הנוסטלגיה - אבל האדפטציה וההגשה הם שעושים את ההבדל.

אין ספק שכל הפרפורמרים קיבלו אחלה חומר לעבוד איתו, אבל הכימיה, ההומור, הקריצה, המשחקיות - את זה הם הביאו מעצמם. כשגורי אלפי, רועי בר נתן וטלי אורן שרים את הלהיטים של "גזוז" הם גם אנשי במה כשרוניים אבל הם גם מעריצים של הלהקה המיתולוגית, ועל הרקע הזה באופן אוטומטי כל הנוכחים בהאנגר בין אם בקהל ובין אם על הבמה מרגישים אותו דבר: באנו לשיר שירים שאנחנו אוהבים. שיר אחרי שיר, כל אחד להיט, והקהל מתמסר.

ואפרופו התמסרות: במופע קטן ואינטימי יותר, סי היימן - זמרת שמגיע לה שידברו עליה יותר - נתנה שואו, והרימה את הקהל עם השירים שלה, עם קאברים ועם מחוות לחברתה קורין אלאל ז״ל.

התמהיל בפסטיבל מרשים, לצד ההופעות הנוסטלגיות אפשר למצוא גם את רן דנקר עם רוני דלומי, פול טראנק וג׳יין בורדו, אברהם טל שאירח את נונו וגם את הדור החדש שזורח בשמי המוזיקה הישראלית; נועם קליינשטיין שאירחה (בקטנה) את שחר טבוך, והראתה פעם נוספת שהיא זוכה למעמד שלה בזכות וממש לא בחסד. לצפות בה על הבמה הרגיש כמו התבוננות בליטוש של יהלום. הניצוץ שם, וברור שהיא עוד לא לגמרי החליטה מה היא (סינגר-סונגרייטרית איכותית? כוכבת פופ טראשי? כל התשובות נכונות?), מה שלא יהיה - זה טוב.  

המעבר לאילת עושה טוב לאירוע הזה, מצד אחד אחוז לא מבוטל של אילתים שמגיעים להינות מכל הטוב הזה, ומנגד, אנשים שפשוט הגיעו במיוחד לשלושה ימים של חופשת-מוזיקה, בניגוד להופעה שהולכים אליה באיזה סוף יום עבודה. וכן, גרופי ככל שזה יישמע, יש משהו מאד מגניב בללכת להופעה ואז לפגוש את מארינה ואמדורסקי בבופה של חדר האוכל. בהיבט הברנז'אי - המנהלת האומנותית של הפסטיבל היא אתי אנטה שגב - אישה שחתומה על כל כך הרבה הצלחות בתחום (ביניהן "זהו זה" ו"הכבש ה-16"), ומגע הזהב שלה הורגש בכל בחירה אומנותית. 

על מסיבת הסיום הופקדו חברי "הדג נחש", שהביאו פסנתר אבל גם את כל כלי הנגינה שאפשר היה להעלות על מטוס. בסינרגיה מושלמת הם אירחו את תומר יוסף והגישו לקהל מש-אפים בין שירים שכאילו נולדו כדי להתלכד זה עם זה. זאת הייתה ההופעה הכי שמחה שאפשר היה להעלות על הדעת, ואחרי שנתיים פלוס של מלחמה, זאת הייתה שמחה מזוקקת, שהשאירה טעם של עוד.