סי היימן היא גיבורה בעל כורחה - וזו הסיבה

עטיפת אלבומה החדש של סי היימן, "ילדה ברזל", שחוגג 40 שנה של רוקנרול, מחולקת לשתי תמונות: האחת של סי בת ה־5 קצוצת השיער מבית אלפא, ביתה הראשון, והשנייה - סי של היום.

המרחק בין השתיים הוא סיפורו של האלבום הזה, שעליו עבדה עם המוזיקאי ג'נגו, שהפיק ועיבד מוזיקלית. לדבריה, האלבום מוקדש לערכי החברות, האהבה, התקווה והגעגוע. את האלבום היא תשיק במופע חגיגי ב־20 ביוני ב"פאפאיתו" תל אביב, מופע יום הולדת שבו תארח את חמי רודנר, ולצידה על הבמה, כמו בכל ההופעות, תהיה לי דן, המתורגמנית שלה לשפת הסימנים.

"האלבום הזה הוא מפגש מחודש של הילדה שהייתי עם הילדה שאני היום", משתפת סי בהתרגשות. "אני חושבת שכל הדרך שלי, מתחילת 'זהב טהור' (השיר שביצעה בסרט "שוברים" של אבי נשר מ־1985), נדרשתי להיות ילדה ברזל. האומץ והחוצפה להגיד בגיל 24 'אני עוזבת כי אני חושבת שאני אוהבת מדי' הובילו למי שהפכתי להיות, גם אם לא הבנתי את זה אז. לאורך כל השנים זה ממש היה המוטו שלי.

"לכן קראתי לאלבום הזה 'ילדה ברזל', וחציתי את העטיפה, שאני עיצבתי, לשתי תמונות. האחת - סלפי שצילמתי במהלך המלחמה, כשהרגשתי מרוסקת ולקחתי את עצמי לגינות ליד הבית. אמרתי לעצמי 'תהיי חזקה, היום את נוסעת למקלטים, לשיר בהלוויה, לשיר לפצועים, לשיר למפונים. את הולכת להיות ילדה ברזל'.

"השנייה - תמונת ילדות שבה יש לי דם מתחת לשפה וסנוקרת בעין השמאלית. זה היה יום בקיבוץ, הצלם קרא לכל הילדים להצטלם, ואני סירבתי ועליתי על עץ. לא רציתי להצטלם, כי התביישתי בשתי נקודות החן שיש לי מעל השפה העליונה, שהיום אני נורא גאה בהן. כשאמרו לי לרדת מהעץ - נפלתי, ואז הצטלמתי עם השפה הפצועה. בחרתי בתמונות האלה כי הן מתארות את האישה שעברה שנים רבות של רוקנרול".

בעידן שבו רבים ויתרו על הוצאת אלבומים, את דבקה בקונספט שמספר סיפור שלם.

"עד 'האלבום העשירי', בין הזמן האנלוגי לדיגיטלי, הוצאתי כמה סינגלים מוצלחים. עוד לא הייתי מגובשת, כמי שהגיעה מתקליטים, להמשיך לספר את הסיפור השלם, אז הוצאתי סינגלים. אבל הרגשתי שזה מעכב אותי, שזה לא מבטא את הסיפור השלם. כשהתגבשתי מחדש והתחלתי לעבוד עם ג'נגו ואלעד שודלר הפכנו את הסיפור של הקורונה ל'האלבום העשירי' - ועכשיו יוצא האלבום הזה, שהשיר הראשון מתוכו נכתב במלחמה".

האלבום, שעליו עבדתם בתקופה הכאוטית שעדיין מלווה אותנו - כמה מסיפור המלחמה יבוא בו לידי ביטוי?

"השיר הראשון באלבום הוא 'אם אי־פעם אמות', שיר לזכרה של עדי ברוך, שנהרגה מפגיעת רקטה בדרכה למילואים. ג'נגו ואני נכנסנו בין האזעקות, והתחלנו לספר את הסיפור שלה. הסיפור של המלחמה נמצא באלבום במשפטים שונים, בגעגועים לבית שאיננו.

"את 'ילדה ברזל' כתבתי בהשראת יוכבד ליפשיץ. ראיתי אותה על הקלנועית, נאלצת לחבק את החוטף שלה, אבל כשחזרה היא אמרה 'אל תיגעו בי, אני הולכת לבד', וזה מבחינתי היה המוטו של 'ילדה ברזל'. אמרתי את זה ליוכבד, ושרתי לה את השיר ב'צוותא' עוד לפני שהוקלט.

"המלחמה הזאת חיה בתוכנו, ולא ניתן לא לשיר עליה. אני חוזרת ל'גיבור גדול' ממרחק 40 שנה עם השיר 'לדעת לחזור גיבור'. ב'גיבור גדול' התרסתי, שרתי 'בוא והראה שאתה יכול' - ופה אני פונה בחמלה ובכאב למילואימניקים שלנו".

אבא היה מתחבר

יוצא לך לחשוב מה אבא שלך, נחצ'ה היימן, היה חושב על האלבום הזה?

"אני חושבת שלאלבום הזה הוא היה מתחבר. בעדינות אגיד שהוא לא האזין לכל האלבומים שלי עד סופם. הוא כן האזין לי בהופעות, היה מקשיב בפה פעור בהופעות, הוא היה אדם של לייב. לאלבומים הוא היה מקשיב בניואנסים. באלבום הזה חזרתי לנגן בפסנתר, אני מנגנת כמעט בכולו, ואת זה אבא היה מעריך מאוד.

"זה אלבום שיש בו עכשוויות ונוסטלגיה ביחד. יש בו גם חיבור שלי עם הבנים שלי. אחד משירי הלב של האלבום נכתב על ידי הבן שלי תומר עפרון, שבאמצע המלחמה הגיע אלי ואמר שכתב לי שיר לאלבום. הוא התיישב על הקלידים והשמיע לי את 'בחרתי לשיר', כי לדבריו אני תמיד רוצה לשיר. זה שיר מצמרר.

"השיר האחרון, 'בואי ננגן שירים', שיר זיכוך של הלב ששרתי לכל החברות שלי, הוא שיר שאני כתבתי, והבן שלי יהלי מנגן בו באקורדיון שאבא שלי הוריש לו עוד בחייו. הוא גיטריסט ומוזיקאי, ולמד לנגן באקורדיון בשביל השיר הזה".