רגע לפני הלחיצה על פליי, עצרו לרגע ותנו כבוד לפורמט שנולד "רק כדי להשמיע מוזיקה", ובסוף לימד אותנו גם איך להסתכל: עטיפת הוויניל. בשנות ה-70 זה כבר לא היה נייר שמגן על התקליט - זה היה שלט חוצות קטן בסלון. ובניגוד לאייקון זעיר באפליקציה, השרוול הפיזי דרש מכם לעצור, להחזיק, להפוך צד, לקרוא קרדיטים, ולהיכנס לאווירה עוד לפני הפליי.
האם באותו עשור עטיפות התקליטים היו מושקעות ומחושבות יותר? כן, וברוב המקרים זה קרה מסיבה פשוטה: האלבום הפך לעולם שלם; סיפור, דמויות, קונספט, ולפעמים גם מסר פוליטי. כשהמוזיקה התחילה להתנהג כמו קולנוע - העטיפה קיבלה תפקיד של פוסטר, טריילר ותפאורה ביחד.
למה דווקא שנות ה-70? הקנבס גדל, והשאיפות קפצו מדרגה
המהפכה נשענה על שני דברים שקרו לפני העשור עצמו: מצד אחד, פורמט ה-LP נתן שטח גדול ובעל נוכחות. מצד שני, תרבות האלבומים התעצבה כך שהקהל לא קנה רק שיר להיט, אלא חוויה שלמה. ואז הגיעו שנות ה-70 עם דלק נוסף למדורה: רוק מתקדם (פרוג) וקונספט-אלבומים, פסיכדליה, מדע בדיוני, אלגוריות חברתיות, והרבה להקות שחלמו בגדול.
פרוג, למי שלא חי שם, הוא רוק שמרשה לעצמו להיות "יצירה": שירים ארוכים, שינויי קצב, קלידים, סינתיסייזרים, וסיפורים שמרגישים כמו סרט. אתם שומעים מסע - ואתם רוצים לראות אותו. בדיוק כאן עטיפות הוויניל נכנסו לפעולה.
בלי פוטושופ, עם הרבה זיעה: כשהאפקטים נבנו בידיים
אם היום אתם לוחצים על פילטר, פעם היו מרימים טלפון לספק, בונים פרופ, נוסעים ללוקיישן, מצלמים בחשיפה כפולה, גוזרים ומדביקים, ואז מתפללים שההדפסה תצא כמו שצריך. זו לא הייתה "אסתטיקה" - זו הייתה מציאות טכנית. וכשאין קיצורי דרך, אתם חייבים רעיון חד כדי שזה יעבוד.
הקסם של שנות ה-70 הוא לא רק הוויזואל, אלא הדרך. עטיפות נראות חלומיות, אבל מאחוריהן עומדת עבודת כפיים של עולם אנלוגי: חדר חושך, צילום מבוים, צבע, קולאז' פיזי, הדפסות מורכבות. התוצאה לפעמים לא מושלמת - ולכן היא בלתי נשכחת.
היפנוזיס והמהלך ששינה את חוקי המשחק
כמעט אי אפשר לדבר על עטיפות איקוניות מהתקופה בלי להזכיר את היפנוזיס (Hipgnosis) - סטודיו עיצוב בריטי שהפך עטיפת אלבום מרקע יפה לרעיון שמחזיק את האלבום. הם דחפו את הרוק החוצה מהקלישאה של "תמונת הלהקה" לכיוון דימויים קונספטואליים: סוריאליזם, הומור שחור, אסתטיקה מדע-בדיונית, ותמונות שמרגישות כמו חלום שאתם לא בטוחים אם היה לכם.
העיקרון שלהם היה פשוט: העטיפה לא אמורה רק לקשט - היא אמורה לפרש. לתרגם את הצליל לדימוי. ואם הדימוי מספיק חזק, הוא נהיה סמל תרבותי בפני עצמו.
11 עטיפות שמסבירות למה שנות ה-70 עדיין מנצחות
כדי להפוך את הכתבה לעשירה גם ויזואלית (וגם פרקטית מבחינת תמונות), הנה 11 אלבומים שמוזכרים כאן ושכל אחד מהם מצדיק תמונת עטיפה משלו. אלה לא רק "עטיפות יפות" - אלה שיעורים בטכניקה, רעיון וקומפוזיציה.
1) The Nice - Elegy (1971)
עטיפה שממחישה עד כמה האפקטים היו פיזיים: אם רציתם שורת כדורים אדומים במדבר כדי לשבור את הריק, הייתם צריכים להביא אותם באמת. זו אסתטיקה של רעיון שמבוצע עד הסוף - אפילו אם זה אומר חול בנעליים שבוע.
2) Pink Floyd - Animals (1977)
כאן העטיפה היא תיאטרון תעשייתי: תחנת כוח, שמיים כבדים, וחזיר מתנפח בין הארובות. גם מי שלא מכיר את הסיפור מאחורי הצילום מבין מיד שזה אלבום עם שיניים. העטיפה לא "מסבירה" את המסר הפוליטי - היא מרגישה אותו.
3) David Bowie - Aladdin Sane (1973)
זה רגע שבו צילום סטודיו וטיפוגרפיה כמעט לא קיימת - והכול נשען על דימוי אחד מושלם: הברק האדום-כחול החוצה את הפנים. זו טכניקה של דיוק וריסון: לא עוד ועוד אלמנטים, אלא סמל אחד שמדביק את עצמו לזיכרון.
4) Miles Davis - Bitches Brew (1970)
כשמוזיקה מערבבת ז'אנרים ושוברת צורה, עטיפה "רגילה" פשוט לא מספיקה. כאן הציור הסוריאליסטי עובד כמו שער לעולם אחר: צבע, שכבות, תנועה, ופנטזיה שמרגישה עתידנית גם חמישים שנה אחרי.
5) Pink Floyd - The Dark Side of the Moon (1973)
המינימליזם הגדול של העשור. פריזמה אחת על רקע שחור, קרן אור וספקטרום. זו טכניקה של אומץ: לא לפחד מריק. לא להעמיס. להאמין שרעיון חד יכול להחזיק אלבום שלם - והוא אכן מחזיק.
6) Led Zeppelin - Houses of the Holy (1973)
זו עטיפה שמרגישה כמו חזיון מדע בדיוני: לוקיישן דרמטי, דמויות, שכפול שמייצר "תנועה", וצבעוניות שמעצימה את הזרות. היא נראית דיגיטלית - אבל הסוד שלה הוא שהיא ממש לא.
7) Fleetwood Mac - Rumours (1977)
במקום לברוח לפנטזיה, העטיפה הזו משחקת על תיאטרליות אנושית: פוזה, סטייל, נוכחות. היא מוכיחה שגם בעשור של גרנדיוזיות, צילום מדויק ומבויים טוב יכול להיות חזק יותר מכל אפקט.
8) Joni Mitchell - Blue (1971)
הטכניקה כאן היא אינטימיות. צילום קרוב, טון כחול כהה, רגע רגשי כמעט פרטי. זו עטיפה שלא מתאמצת להיות "אייקונית" - ולכן היא אייקונית: היא פשוט אמיתית.
9) The Who - Who’s Next (1971)
לוקיישן תעשייתי, קומפוזיציה שמרגישה כמו סרט מדע בדיוני, ומחווה ויזואלית לאסתטיקה של "מונולית" מסתורי. זו עטיפה שמייצרת סיפור בלי דיאלוג: אתם מבינים את המתח עוד לפני האזנה.
10) Peter Gabriel - (Scratch) (1978)
אחד הטריקים הכי יפים של העשור: העטיפה נראית כאילו גבריאל קורע את התמונה של עצמו, אבל ההרגשה "המפרקת" הזו נבנתה באמצעים ידניים של נייר, הדבקה ותיקונים. CGI של תקופה בלי מחשב.
11) Meat Loaf - Bat Out of Hell (1977)
כאן הטכניקה היא איור דרמטי עד הקצה: אופנוע שמתפרץ מתוך בית קברות, עטלף ענק, אנרגיה של אופרת רוק בקומיקס. זה לא "יפה" במובן השקט - זה נועד להרעיד, כמו האלבום.
מה זה מלמד אותנו על עיצוב עטיפות גם היום?
הלקח של שנות ה-70 חד: כלים משתנים, אבל חוקי הבסיס נשארים. עטיפה טובה היא לא רשימת אפקטים - היא רעיון. כשהרעיון מדויק, אפשר לתרגם אותו בכל תקופה: פעם עם חדר חושך ודבק, היום עם קומפוזיטינג, תלת-ממד ו-AI. אבל אם אין סיפור, גם הפרינט הכי חכם בעולם ייראה כמו עטיפה שמנסה יותר מדי.
שלוש תובנות לקחת הלאה:
רעיון קודם לכלים - הטכניקה אמורה לשרת קונספט, לא להחליף אותו.
חומריות מנצחת - לוקיישן, פרופ, צילום אמיתי או טקסטורה נכונה יוצרים תחושת אמת.
דימוי אחד חזק עדיף על עשר מטאפורות חלשות - סמל טוב שווה אלף שכבות.
Freya Parr, The 21 most unforgettable 1970s album covers, BBC Music Magazine (2025).
Amanda Jenkins, The First Long-Playing Disc, Library of Congress (2019).
Steven Heller on Alex Steinweiss, The Vinyl Factory (2014).
