כזה עוד לא היה לנו: הציון שמקבל "כן" של נדב לפיד

"כן", סרטו החמישי של התסריטאי-במאי נדב לפיד ("השוטר", "הגננת"), נמשך לא פחות משעתיים וחצי - אורך חריג מאוד עבור יצירות מקומית (שבדרך כלל נוטות להסתפק בבין תשעים למאה דקות). אבל תאמינו או לא, הוא אינו משעמם לרגע. אם כבר, להיפך.

משנייתו הראשונה, הסרט פותח בדהרה ומתנפל על הצופים בשורה של דימויים מסעירים ומסחררים, והוא פשוט מסרב להאט או לעצור כדי לקחת נשימה. לפיד שולף כל טריק אפשרי מתוך ארגז הכלים שלו ומגיש טור דה פורס מרהיב, מלהיב, דוחה ומדכא שהולך וחושף את עצמו במהירות כסרט השאפתני ביותר והמרשים ביותר שיצא תחת ידיו.

המצאה רודפת המצאה. הברקה רודפת הברקה. הקצב גבוה. האווירה מחשמלת ונהנתנית. ההומור שערורייתי. הפסקול נותן בראש בווליום מוגזם. הסגנון הקולנועי בולמוסי, נועז והרפתקני. ההשפעות נעות בין "לב פראי" ל"הבוז" ל"מגנוליה". הסכר היצירתי נפרץ בעוצמה רבה, ולפיד משליך את כל רעיונותיו, מחשבותיו והרהוריו על המסך במהירות ובמיידיות, אך גם בשליטה אדירה.

בשעה ששר התרבות מיקי זוהר, עובד שעות נוספות כדי להגביל את חופש היצירה במדינת ישראל, וכדי לכופף את היוצרים כדי שיישמעו לרצונותיו, מגיע לו בתזמון מושלם יוצר מוכשר, מיומן וחסר פחד שמזכיר לנו את כוחה של האמנות השביעית, ושלוקח לעצמו חופש אמנותי מקסימלי בניסיון לעשות מעט סדר בטירוף שאוחז בנו בשנתיים האחרונות. התוצאה תותיר אתכם חסרי אוויר וללא מילים.

"כן" מתרחש לאחר ה-7 באוקטובר, ומביא את סיפורו של י' (האמן אריאל ברונז), מוזיקאי מרושש ומיואש שמחליט למכור את ערכיו ואת כשרונו ולהפוך למעין "ליצן חצר" עבור נציגי ההון והשלטון. יחד עם בת זוגתו הרקדנית, יסמין (אפרת דור), אנו רואים אותו משתטה ומשפיל את עצמו במסיבה דקדנטית, מענג את תנוכיה של אישה עשירה (עידית טפרסון) באמצעות לשונו, מנהל סמול טוק עם פרסומאי שהפך ליחצן של הרמטכ"ל (שרון אלכסנדר), ומשעשע את האורחים על היאכטה של אוליגרך מסתורי (אלכסיי סרבריאקוב) באמצעות ביצוע מפתיע של שיר הנושא של סדרת האנימציה האלמותית "צבי הנינג'ה".

העניינים מסתבכים כאשר כניעתו המוחלטת של י', ונכונותו להגיד "כן" לכל הצעה שמופנית אליו, ולא משנה כמה היא מפוקפקת מבחינה ערכית ו/או מוסרית, מובילה להצעה להלחין המנון לאומי חדש עבור דור הניצחון. י' רואה בכך הזדמנות אדירה שתסדר אותו מבחינה כלכלית ושתאפשר לו לעשות את מה שהוא רוצה לעשות באמת: לברוח מישראל.

בניסיון להשלים את המשימה שהוטלה עליו, י' יוצא למדבר כדי להתבודד וכדי להיפגש עם לאה (נעמה פרייס, רעייתו של לפיד), אקסית מהעבר שבשנים האחרונות עובדת בהסברה ובתיעוד הזוועות של ה-7 באוקטובר. כאן, על רקע הנופים המדבריים, גם תמצאו את לב ליבו של הסרט, שמגיע בדמות מונולוג ארוך ומרסק לב שלאה מגישה, תוך כדי נהיגה.

לא יהיה זה מוגזם לומר שמדובר באחת הסצינות המטלטלות ביותר שאי פעם ראיתי בסרט ישראלי. זו גם הסצינה שבה מתבהר מעל לכל ספק שכמו כל סרטיו של לפיד עד היום, גם סרט זה נעשה בראש ובראשונה עבור הקהל הישראלי. זר לא יבין זאת, כמו שאומרים.

את מה שדני אבדיה עושה בחודשים האחרונים ב-NBA, נדב לפיד עושה כבר שנים בעולם הקולנוע העולמי. זו לא דעה. זו עובדה. הסרטים שלו מוקרנים בקביעות בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים ביותר (וזוכים שם בפרסים הגדולים). המבקרים הכי מוערכים בעולם שופכים עליו סופרלטיבים מכאן ועד להודעה חדשה. במאים בעלי שם מצהירים שהם מעריצים שרופים שלו. כל זה אינו קורה בגלל שסרטיו של לפיד מכילים סנטימנט אנטי-ישראלי, כפי שרבים סבורים בטעות. כל זה קורה מפני שלפיד הוא קולנוען אדיר ומקורי שעובד ברמות הגבוהות ביותר שיש.

כאמור, "כן" הוא סרטו השאפתני ביותר של לפיד וככל הנראה שגם הסרט הכי "נדב לפידי" שהוא עשה בחייו. כך שאם לא אהבתם את סרטיו הקודמים, קצת חבל שתבזבזו את זמנכם על הסרט הנוכחי. עם זאת, חשוב להדגיש שהיכולות הקולנועיות הפנומנליות של לפיד לגמרי עומדות בשורה אחת עם היומרה, עם החוצפה ועם ה-self-indulgence שהוא מפגין כאן.

"כן" הוא אמנם סרט אגרסיבי, אינטנסיבי ואינטואיטיבי שאינו מנסה לרכוש לעצמו חברים חדשים ושאינו עושה שום מאמץ להתחבב על הקהל. היה אפשר אולי לקצר אותו בקצת, והיה אפשר אולי להדק אותו טיפה ולנכות ממנו את הרעיונות הקצת פחות מוצלחים. אבל הגוזמה והקיצוניות שלו, והתחושה שהוא מתרחש "בתוך הרגע" ושהוא אינו מצנזר את עצמו, טוענות אותו בעוצמה אדירה שלא ניתן להתכחש לה ושלא ניתן לעמוד בפניה.

"כן" הוא סרט מטורף על מקום מטורף. יצירה מונומנטלית על עם צמא דם, תאב נקמה ומוכה טראומה, שמוגש כספקטקל אקטואלי, מוזיקלי וטרגי. אפוס מלא כאב, כעס, עצב, בלבול, תסכול, שגעון, וכן, גם אמפתיה, שנורה מהלב של לפיד כמו כדור מתוך תותח. אין בו עידון או ריסון או גבולות, ואני מניח שזה לא יהיה לטעמם של כולם. באותה נשימה, אמנות לא אמורה בהכרח לעשות לכם "נעים" ולא אמורה בהכרח להיות קלה לעיכול. על אחת כמה וכמה כאשר המציאות שהולידה אותה מתמידה להיות כה מחרידה וכה קשה לעיכול.

היו ב"כן" רגעים שהרגיזו אותי. היו בו קטעים שגרמו לנשימתי להיעתק. הוא הצחיק אותי. הוא שבר לי את הלב. הוא התיש אותי מבחינה רגשית, והותיר אותי בתחושה של חוסר אונים. ובכל זאת, אני מפציר בכם לצפות בו. סרט ישראלי כזה עוד לא היה. וככל הנראה גם לא יהיה.    

"כן", ישראל 2025

ציון: 5 כוכבים