הבמאי הוותיק ערן ריקליס ("גמר גביע", "צומת וולקן", "עץ הלימון") הוא אחד המקצוענים הגדולים של הקולנוע הישראלי, ו"לקרוא את לוליטה בטהרן" דובר הפרסית (והאנגלית) הוא לבטח אחד הסרטים היותר מוצלחים ומרשימים שהוא יצר בשנים האחרונות.
זוהי הפקה בינלאומית שאפתנית ומלאת כוונות טובות שמבוססת על רב המכר האוטוביוגרפי של הסופרת האירנית הגולה אזאר נפיסי (שראה אור ב-2003). הסיפור יוצא לדרכו בתחילת שנות השמונים, במקביל לפרוץ המהפכה האיסלמית באיראן, ונפרש על פני כמה עשורים, ובמרכזו אנו מוצאים את אזאר, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת טהרן, שמקימה קבוצת קריאה סודית המיועדת לנשים בלבד. מדוע סודית? מפני שמשטר האייתולות אוסר בתכלית האיסור על קריאת ספרים מערביים "חתרניים" ו"לא מוסריים", כמו אלה שנמצאים בסילבוס של הגיבורה שלנו.
הסרט מחולק לפרקים, בהתבסס על שמות הקלאסיקות הספרותיות האדירות שאזאר קוראת עם תלמידותיה - אלה כוללות את "גאווה ודעה קדומה", "גטסבי הגדול", "דייזי מילר", וכן, גם "לוליטה", כמובן - ובכל פרק ניתן לראות כיצד השינויים ההדרגתיים בחברה האיראנית משפיעים על חייהן, על מעמדן ועל זכויותיהן של חברות הקבוצה.
בתוך כך, התסריט שעליו חתומה מרג'ורי דיוויד גם מבקש לקשור בין הספרים עצמם לבין סיפורה של איראן. כך, למשל, נשות איראן מדומות ללוליטה (בעוד הגברים האיראניים הופכים להומברט הומברט), ואילו הגינונים התקופתיים של ג'יין אוסטן זוכים לפרשנות עכשווית שקושרת אותם לפעולות הדיכוי של הרפובליקה האיסלמית.
על אף שבוים בידי גבר ישראלי, "לקרוא את לוליטה בטהרן" מתחבר בקלילות ובטבעיות לגל הפמיניסטי המבורך ששוטף את הקולנוע העולמי בשנים האחרונות. מצד אחד, הוא מזכיר סרטים כמו "זרע התאנה הקדושה" האיראני (שהוקרן בישראל לפני מספר חודשים) ו"טאטאמי", של גיא נתיב וזאר אמיר (שהופק גם הוא בזכות שותפות אמיצה בין יוצרים ישראלים ליוצרים איראניים גולים). מצד שני, תמצאו בו גם קווי דמיון מובהקים ל"סינמה סבאיא", סרטה המצוין של אורית פוקס רותם, שבמרכזו קבוצת נשים שנפגשות מדי שבוע כדי לעשות יחד סרטים ולדבר על החיים.
עם זאת, בניגוד ל"סינמה סבאיא", שהצליח לגרום לשיחות התוססות והמרתקות בין הנשים להישמע טבעיות וקולחות, לא כל השיחות בסרטו של ריקליס צולחות את מבחן האמינות, וחלקן אף גולשות לדידקטיות פשטנית ולהאכלה עם כפית. בנוסף, גם הקצב של הסרט לא תמיד מחמיא לו, וניתן לומר שחלקים מסוימים מתוכו קצת מקרטעים ומתקשים לסחוף.
מזל גדול, אם כן, שצוות השחקניות שריקליס קיבץ כאן עושה עבודה כה טובה ואפקטיבית. גולשיפטה פרהאני ("פטרסון"), שמככבת בתפקיד הראשי בתור אזאר, נושאת את הסרט על כתפיה בעזרת פניה מלאות ההבעה והרגש, ולצדה ניתן למצוא גלריה איכותית של שחקניות משנה מוכשרות שכוללת את זאר אמיר ("טאטאמי", "עכביש קדוש"), את מינה קבאני ("No Bears"), את הזמרת ריטה (בתפקיד קטן, בתור אמה של אזאר) ועוד.
הופעותיהן הרגישות והנוגעות ללב של חברות האנסמבל, יחד עם הבימוי המדויק והלא מתלהם של ריקליס, מניבים שלל רגעים יפים ומשמעותיים שמדגישים את החשיבות ואת העכשוויות של הנושאים הנדונים (כמו גם את הדמיון המסוים שלהם לתהליכים שמתרחשים בישראל, למרבה הצער).
אלה מצטרפים לשורה של סצינות מוצלחות שמתרחשות מחוץ לקבוצת הקריאה, כמו זו שבה אזאר הולכת לצפות בגרסה מצונזרת של הסרט "הקורבן", של אנדריי טרקובסקי, יחד עם בעלה. או למשל הסצינות שמתארות את מערכת היחסים האפלטונית שמתפתחת בין אזאר לבין אחד מעמיתיה, שמוצא גם הוא מפלט ונחמה בספרים של נבוקוב והנרי ג'יימס.
בסופו של דבר, האחווה הנשית שעומדת במרכזו של "לקרוא את לוליטה בטהרן", הנושאים הבוערים שהוא עוסק בהם בישירות ובאריכות, והאופנים הקולנועיים המכובדים והמאוד מיומנים שבהם הדבר נעשה, מסייעים לסרטו של ריקליס לגבור על רגעיו הפחות משכנעים והופכים אותו למומלץ לצפייה עבור צופות בכל העולם (וגם בישראל). הבמאי הוא אולי גבר ישראלי. אבל הבמה שייכת כולה לנשות איראן. שווה להקשיב להן.
"לקרוא את לוליטה בטהרן", איטליה/ישראל 2024
