ככה עושים את זה: זוכה האוסקר חוזר עם סרט שאתם חייבים לראות

שנה בלבד אחרי ההצלחה המרשימה של דרמת המלחמה הביוגרפית "גולדה" בכיכובה של הלן מירן, הבמאי הישראלי זוכה האוסקרגיא נתיבחוזר עם "טאטאמי" - מותחן ספורט מלחיץ ומוצלח שהוא יצר באופן חסר תקדים עם שתי גולות איראניות: התסריטאית אלהאם ארפאני והשחקנית־במאית זאר אמיר אברהימי ("עכביש קדוש"). את הסרט הפיקה קשת סטודיוס.

לדברי נתיב, הסרט נכתב בהשראת סיפורו של הג'ודוקא האיראני סעיד מולאי, שנאלץ להפסיד ליריבו בכוונה באליפות העולם ב־2019 כדי לא לפגוש בגמר את הישראלי שגיא מוקי.

הסיפור מהדהד אינספור פילם־נוארים אפלוליים שבהם המתאגרף נדרש "למכור" את הקרב (ברוס וויליס גילם וריאציה מודרנית של הדמות הזאת ב"ספרות זולה"), וקישור נוסף לעולם האיגרוף הקולנועי מגיע עם השחור־לבן האקספרסיבי והיפהפה שבו הסרט מצולם - החלטה אסתטית שלא יכולה לא להזכיר את "השור הזועם" של מרטין סקורסזה.

במרכז העלילה ניצבת הג'ודוקא האיראנית ליילה (אריאן מנדי), שעומדת בפני יום גורלי באליפות העולם בג'ודו בטביליסי. לאחר התחלה מוצלחת בתחרות, ליילה והמאמנת שלה, מריאם (שמגולמת בידי אברהימי), מקבלות מסר חד־משמעי מהשלטונות: על ליילה לזייף פציעה ולפרוש מהתחרות, כדי להימנע מהסיכוי להיפגש עם הג'ודוקא הישראלית בשלבים הבאים. אך אף שעתידה ועתיד משפחתה מונחים על הכף, ואף שהמאמנת מבהירה לה שאין לה ברירה - ליילה מסרבת.

המצלמה נדבקת לליילה כמעט מהרגע הראשון, ועוקבת אחריה מקרוב בזמן שחוסנה הנפשי הולך ומתערער. מצד אחד - המתח העצום שבו היא נתונה בגלל השתתפותה בתחרות, שהולכת ומתקרבת אל שלביה המכריעים. מהצד השני - הידיעה שבכל רגע שבו היא ממשיכה להתחרות היא מעמידה את משפחתה ואת עצמה בסכנה ממשית.

הבימוי של נתיב ואברהימי מיטיב לשקף את הלחץ הגובר ואת החרדה שהולכת ומשתלטת על ליילה, והפריים הצר שבו בחרו השניים תורם גם הוא לתחושת הקלסטרופוביה.

גם הקרבות עצמם מצולמים מקרוב מאוד, מה שמכניס את הצופים עמוק אל תוך האקשן ואל תוך הממד הפיזי של המפגשים בין הספורטאיות השונות. אך הסרט משכיל לשלב כמה וכמה שוטים עיליים ומסוגננים שעושים שימוש אפקטיבי במתחם רחב הידיים שבו מתקיימת האליפות (תוך כדי שהם מדגישים את בדידותה ואת מצוקתה של ליילה).

אף על פי ש"טאטאמי" קצת מאבד מהמומנטום ומהפוקוס שלו לקראת הסוף, סרטם של נתיב ואברהמי בהחלט מצליח במשימותיו. הוא עשוי מצוין ומשוחק מצוין, ועצם קיומו מעביר מסר חד, ברור ואמיץ: הספורט והאמנות יכולים לנצח את הפוליטיקה. ישראלים ואיראנים יכולים להתעלות מעל לסיסמאות הנבובות שמנסות להכתיב לנו מי הם "הטובים" ומי הם "הרעים". על מזרן הג'ודו ובאולם הקולנוע, כולנו קודם כל בני אדם.

קראו לי נאיבי, אבל בעיניי מדובר באמירה חשובה ומרגשת, במיוחד בתקופה איומה כמו זו שבה אנו מצויים.