"מיינקראפט: הסרט": למי בכלל איכפת מה המבקר הפלצן שלנו חושב?

הנחת סלב? לא בבית ספרנו. "מיינקראפט: הסרט". צילום: יחצ

עם הכנסות של למעלה מ-260 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו, "מיינקראפט: הסרט" הוא בדיוק מה שהוליווד הייתה זקוקה לו, אחרי שלושה חודשים של סרטים שלא ממש הצליחו למכור כרטיסים. אבל האם גם מדובר בסרט טוב? והאם זה משנה בכלל?

בואו נתחיל עם השאלה הראשונה. התשובה היא לא, כמובן. "מיינקראפט: הסרט" – שמבוסס על אחד ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר בהיסטוריה – ממש אינו סרט טוב. למעשה, לקרוא לו "סרט" מלכתחילה זה קצת לעשות לו הנחת סלב.

הדבר הכי טוב שקרה להוליווד לאחרונה - אך לא דווקא בגלל האיכות. "מיינקראפט: הסרט", צילום: יחצ

נכון, יש לו "דמויות" ו"סיפור", קורים בו המון-המון דברים, וכל הדברים האלה צולמו במצלמה ומוקרנים על מסך. אבל ה"דמויות" דקות יותר מנייר אפייה; ה"סיפור" אינו מכיל פרומיל של מקוריות או יצירתיות (שזה קצת מצחיק, בהתחשב בכך שכולם כאן מדברים על כמה שיצירתיות זה דבר חשוב ומגניב), ונדמה שמי שאחראים ל"תסריט" המקושקש והמאולתר – שפשוט מלחים יחד בגסות אלמנטים עלילתיים מ"סרט לגו", "ג'ומנג'י", "פיקסלים" ועוד כמה סרטים אחרים - הם כמה ילדים בני שמונה עם הפרעת קשב, שאכלו מלאנתלפים ממתקים לפני.

נכון, גם עיבודים הוליוודיים קודמים של משחקי מחשב וצעצועים לא ממש ביקשו להסתיר את העובדה שהם קיימים בעולם אך ורק על מנת לקדם את המותג שעומד במרכזם. ובכל זאת, נדמה שהפעם נשבר שיא חדש של ציניות וחוסר בושה. כי בניגוד לסרטים כמו "ברבי", נניח, אין ב"מיינקראפט: הסרט" טיפה של אירוניה, קריצה או "הפוך על הפוך". מה שאתם רואים, זה בדיוק מה שאתם מקבלים. ותאמינו לי, לא מדובר ביותר מדי.

מה שאתם רואים, זה בדיוק מה שאתם מקבלים. "מיינקראפט: הסרט", צילום: יחצ

שתי הסיבות היחידות שבכל זאת הצלחתי לשרוד את "מיינקראפט: הסרט" עד סופו הן ג'ק בלאק וג'ייסון מומואה, שמככבים בתפקידים הראשיים בתור שני גברים ילדותיים עם המון שיער פנים. הופעותיהם המושקעות, האנרגטיות והלא מחופפות של השניים הופכות את המיש-מאש המטופש והמקושקש שמרצד על המסך למשהו שבכל זאת ניתן ליהנות ממנו, אני מניח. גם אם בקושי.

בשלב הזה של הקריירה שלו, כבר היה אמור להימאס לי לחלוטין מהשטויות של בלאק, אבל איכשהו זה עדיין לא קרה. כאן הוא נמצא באובר-דרייב היפראקטיבי מהשנייה הראשונה, והוא אינו מוריד את הרגל מהגז לרגע. הפרצופים המופרעים, תנועות הידיים המוגזמות, השירים הדביליים שבוקעים מגרונו ללא אזהרה מוקדמת – היהודי היקר הזה מצדיק כל סנט שקיבל מההפקה (ואין ספק שגם מגיעה לו העלאה).

מומואה, מצידו, נראה כאילו שהוא מנסה לעמוד בקצב של בלאק, ואין מה לומר, הוא בהחלט מפתיע לטובה. רק חבל שהם לא מככבים בסרט שדורש מהם (ושמציע לצופים) קצת יותר.

אבל האם זה בכלל משנה אם "מיינקראפט: הסרט" הוא סרט טוב או רע? בוודאי שלא! למי איכפת מה המבקרים הפלצנים חושבים! הדבר היחיד שחשוב הוא שכל מעריצי המשחק מתאספים כעת באולמות הקולנוע כדי לצרוח ולמחוא כפיים כמו מטורפים בכל פעם שאחת מה"דמויות" אומרת משהו או עושה משהו שמוכר להם מהמשחק - בין אם מדובר ב"Chicken Jockey" או ב"First we mine, then we craft!" או ב"I…am Steve".

אם צירופי המילים הרנדומליים האלה לא אומרים לכם כלום, אל תרגישו רע. גם לי זה נשמע כמו סינית בהתחלה. אבל ההיסטריה של הילדים שישבו באולם סביבי גרמה לי להבין שקורה כאן משהו מאוד משמעותי.

בקיצור, "מיינקראפט: הסרט" הוא ללא ספק תופעה תרבותית עצומה ומתרתקת שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל למרבה הצער, אין לתופעה הזאת שום קשר לקולנוע. כבר שנים ארוכות שתעשיית משחקי המחשב אוכלת את הוליווד בלי מלח, ובסוף השבוע האחרון היא פשוט עשתה את זה באופן מילולי כאשר מאות אלפים מלקוחותיה הצעירים השתלטו באופן זמני על כל בתי הקולנוע בעולם.

השתלטות משחקי המחשב על הקולנוע. "מיינקראפט: הסרט", צילום: יחצ

עם זאת, האמת העצובה היא שהילדים הבלתי נסבלים האלה, שצובאים כרגע על האולמות עם פלאפונים שלופים כמו ברברים, כדי לצרוח "Chicken Jockey" במקהלה, הם בדיוק הקהל שהוליווד זקוקה לו יותר מכל אם ברצונה לשרוד. ואם זו הדרך היחידה שניתן לפתות אותם להגיע לקולנוע, נכונו לנו ימים קשים. קשים מאוד, אפילו.