באחד הבקרים של שנת 2011 שמתי פעמיי, נרגשת (אלא מה), אל חנות הצילום הקרובה. אז עוד היו כאלה, בלא מעט פינות רחוב. הדפסתי את מאות עמודי הרומן הרומנטי שכתבתי, כפול כמות ההוצאות לאור, והמשכתי מלאת עזוז וחדוות יצירה אל סניף הדואר המקומי. שיגרתי את הספרים אל בתי ההוצאה, וחיכיתי.
וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי. עד שבסוף, חודשים אחרי, קיבלתי תשובה. היו מי שכתבו משפט לקוני על חוסר התאמה. אחרים לא הכירו את הז'אנר. היתה עורכת שהתקשרה כדי לצחוק. אמרה שהיא לא מבינה מה זה, הספרים הרומנטיים האלה, שההיא מתאהבת בהוא, וההוא בהיא, וכך או כך זה בטח לא "ספרות", ולכן גם לא סוג הספרים שמעניין אותה להוציא.
כל זה קרה רגע לפני היציאה של "חמישים גוונים של אפור" ששינתה מהקצה לקצה את שוק הספרים. אבל גם כשחלפו השנים, וכבר היה ברור שהרומן הרומנטי הוא תופעה שלא ניתן להכחיש, עם מאות אלפי קוראות רק כאן בארץ ועשרות מיליונים בעולם, ההוצאות המקומיות נותרו רדומות בשמירה. כל כך רדומות, שאת השוק הרומנטי השכילו לכבוש הוצאות זעירות, כאלה שהקימו, בדרך כלל, נשים צעירות עם חזון, שלמדו איך לרכוש זכויות, לתרגם, להפיק ספר ולהפיץ לקהל, בין אם בדרכים המסורתיות ובין אם במכירה ישירה, שהשיווק שלה נעשה בסושיאל, וספציפית - בטיקטוק. למדו והצליחו בענק, עם מכירות של עשרות אלפי עותקים בשנה מספרי הז'אנר ההוא, שלפני עשור אף אחד לא היה מוכן לשמוע עליו באמת.
ספרות הגם וגם
כל הנוסטלגיה המרגשת הזאת כדי לספר שמה שקרה בזעיר אנפין עם השוק הרומנטי, קרה השנה גם בז'אנרים אחרים, כששנת 2025 עמדה בסימן ניפוץ המסגרות ושבירת ההיררכיות.
אם בעבר העורך בהוצאת הספרים היה זה שקבע מה כולנו עומדים לקרוא בשנת המס העוקבת, לרוב על פי טעמו האישי, ועיתונאי הספרות היו מי שהכתיבו את הטון בנוגע למה נחשב איכותי, לאילו ספרים שווה להתייחס (ולאילו לא, מה שגזר את דינם) - היום זה כבר ממש לא המצב. למעשה, היום הקהל הוא העורך, המבקר, המשווק. הוא זה שמכתיר את הספרים והסופרים ששווה לשים אליהם לב. וכנגזרת, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, גם מטה את החלטות ההוצאות בנוגע לספרים שיראו אור, ובמקרים רבים, גם את החלטות עיתונאי הספרות בנוגע למה לסקר.
ונכון, זו מגמה שקורית כבר שנים, אבל נדמה שהשנה היא הגיעה לשיא. הדוגמה הטובה ביותר לשבירת ההיררכיה הזו היא אימפריית הדרקונים של רבקה יארוס, מי שהוציאה השנה את "Onix Storm", הספר השלישי בסדרת הרומנטזי (ז'אנר שמשלב בין הרומנטי לפנטסטי) המגה־פופולרית שלה. אם בעבר הספרים הללו עברו מתחת לרדאר התקשורתי, הרי שבשנת 2025 הסדרה הזו, מהנמכרות ביותר בשנים האחרונות, קיבלה סיקור רחב במגזינים הנחשבים בעולם. ואם בעבר ההוצאות לא ממש האמינו בתת־הז'אנר הזה, שהוא לא בדיוק פה וגם לא שם - היום אין הוצאה אחת שמכבדת את עצמה שלא מחפשת את אימפריית הדרקונים הבאה.
נפילת המחיצה הזו, בין המילייה הספרותי הגבוה שדיבר בעיקר עם עצמו (ובפועל התקשה מאוד למכור ספרים, ולכן גם לשרוד) ובין הז'אנרים הפופולריים, הובילה לתופעה נוספת: ספרות היברידית, כזו שחיה בתוך הז'אנר, אבל גם מדברת עם קהל חובבי הספרות היפה. דוגמה טובה לכך היא אמילי הנרי, שכותבת רומנטיקה מודעת לעצמה, אינטליגנטית מאוד, מצחיקה לפרקים, שמצליחה לגעת גם בקהל המובהק והרעב של הז'אנר הרומנטי, וגם במי שמחפשים ספרות איכותית עם עומק רגשי. השנה היא הוציאה את "Great Big Beautiful Life", שהצליח להוביל את טבלאות רבי־המכר העולמיות ולזכות, במקביל, בשבחי המבקרים.
ולא רק בז'אנר הרומנטי. ריצ'רד אוסמן, סופר ומנחה טלוויזיה, שכותב מתח קליל ומצחיק - ז'אנר שבעבר נחשב נחות, זוכה גם הוא לשבחי המבקרים עם ספרו "The Impossible Fortune", שהפך לאחד מרבי־המכר הבולטים ביותר אשתקד. או רומן הערפדים "Bury Our Bones in the Midnight Soil" של הסופרת ו.א שוואב, שהצליח לכבוש את קטגוריית הפנטזיה ב־Goodreads, דירוג שכל כולו מבוסס על בחירות קהל הקוראים, וגם להיכנס לרשימות מבקרי הספרים הבכירים.
האורך קובע
החדירה של הז'אנרים הפופולריים אל שיח הביקורת המקצועי היא אולי התופעה המרכזית, והמשמחת יותר, שראינו השנה בספרות העולמית. תופעה נוספת, זו שסותרת כמעט לחלוטין את האינטואיציה, בטח בעידן הפרעות הקשב שאנחנו נמצאים בו, היא החזרה לאפוסים שנפרסים על פני מאות עמודים. בניגוד לשנים האחרונות, שבהן הספרים הלכו והתקצרו, עד שבמקרים רבים הפכו יותר לספרוני כיס מאשר לספרים של ממש, השנה בלטה המגמה ההפוכה.
כך ראה אור "The Loneliness of Sonia and Sunny" של זוכת פרס בוקר, הסופרת ההודית קירן דסאי, ספר בן 688 עמודים, שנכלל השנה כמעט בכל רשימת מבקרים נחשבת. זהו אפוס שנפרס על פני יבשות ועשורים רבים, במרכזו שתי דמויות, סוניה וסאני, שנעים בין הודו לארה"ב, ושיש בו הכל מהכל: סוגיות של הגירה, גזע, מעמד, פוליטיקה, ואז עוד קצת.
גם הסופר היפני הרוקי מורקמי כתב ספר כבד משקל, "The City and Its Uncertain Walls". מדובר בהרחבה של סיפור פנטסטי שכתב בשנת 1980, שבו המספר יוצא למסע בעקבות אהבת נעוריו שנעלמה. היא סיפרה לו בעבר שה"אני האמיתי" שלה חי בעיר מסתורית מוקפת חומה, וכשהמספר מצליח להיכנס לעיר, הוא מאבד את הצל שלו ועובד כקורא חלומות בספרייה המקומית.
הגדיל לעשות סופר הפנטזיה ברנדון סנדרסון, שהוציא את "Wind and Truth", הספר החמישי בסדרת "Stormlight" שנפרס על פני 1,344 עמודים. ונכון, ז'אנר הפנטזיה ידוע בספריו המתארכים, אבל כאן בהחלט מדובר בשיא חדש.
אלה ללמדנו שאמנם כמות הקוראים מתמעטת, ותדירות הקריאה פוחתת, אבל מי שכבר לוקחים ספר ליד מעדיפים, כנראה, לצלול לתוך העולם שבנה הסופר, לשקוע בו ולשהות בו תקופה.
דיסטופיה אקטואלית
עוד ראינו השנה את החדירה של הטכנולוגיה אל תוכני הספרים עצמם. ספרים שעוסקים בחשש מפני השלכות הבינה המלאכותית כמו "All That We See or Seem" של קן ליו בלטו השנה. לצידם בלטו הדיסטופיות העכשוויות. לא עוד נקודת זמן רנדומלית בעתיד הרחוק, שם החברה כולה נמצאת בקריסה, אלא דיסטופיות שעוסקות במשברים אקטואליים, כמו האקלים, ההגירה, הכלכלה, כאלה שמשתמשות בחומרים שסביבנו והופכות אותם לספרים שנעים על הציר שבין פרוזה למותחן, או ריאליזם בהול, אם תרצו.
"A Guardian and a Thief", ספרו של מגהה מג'ומדר, הוא הדוגמה המובהקת לכך. הוא מתפקד כמותחן הישרדות, אבל הכלי שבו נלחמים בעולם הזה הוא לא אקדח, אלא ניירת. בקולקטה של העתיד הקרוב העולם לא נחרב, אלא נהיה בלתי אפשרי לגור בו אם אתה עני. משבר האקלים יצר מחסור חמור במזון, הקצין את הפערים החברתיים, ואישה אחת, מא, מנסה להציל את משפחתה באמצעות השגת "ויזות אקלים" נדירות לארה"ב. הדרמה מתחילה כשאותו כרטיס נגנב על ידי צעיר עני ונואש בעצמו. כך, הספר לוקח את המושגים המופשטים שאנחנו שומעים כל הזמן, למשל "משבר האקלים", ומתרגם אותו לדילמות מוסריות מיידיות.
ומה הלאה? כנראה בשנת 2026 אנחנו נראה עוד מהכל. המחיצות בין הספרות ה"גבוהה" ל"נמוכה" יוסרו כמעט לחלוטין, הספרות האקספרימנטלית תפרח לצד התפוצצות הז'אנרים הפופולריים, בדגש על הרומנטזי והז'אנרים ההיברידיים, והדיסטופיות יהפכו לקרובות הביתה מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו