הרשימה הפנטסטית של פרס ספיר

בשבוע שעבר התפרסמה הרשימה הקצרה של המועמדים לפרס ספיר של מפעל הפיס, הפרס היוקרתי בשדה הספרות המקומי, ואפשר לומר בריש גלי שחל בה שיפור משמעותי בהשוואה לשנים הקודמות.

אני מניח שיהיו מי שיאשימו אותי בסקסיזם, כי זה הרי הדבר הקל ביותר, ובכל זאת, את רשימת המועמדים, שכוללת את אלון ארד, אמיר חרש, אופיר טושה גפלה, אילנה ברנשטיין וענת עינהר, אפשר לחלק לסופרים, שהם אכן מרשימים ומביאים לבמה קול אחר וסוגות שונות, חלוציות בחלקן, ולסופרות, שלתחושתי נמצאות שם כעלי תאנה ומשאירות את הפרס בתחום האזוטרי של הספרות היפה, שב־2025 הייתי כבר מגדיר אותו כאוונגרד שָׂבֵעַ המדבר בעיקר עם עצמו.

משחקים בז'אנר

הראשון ברשימה הזו, שהוא המועמד שלי לפרס, הוא אלון ארד וספרו "המורֶה" (הוצאת קתרזיס). הוא הבחירה שלי לא רק מפני שהוא יצא ביֶזע ובעמל בהוצאה קטנה, עצמאית, עם תפוצה מוגבלת בדרך כלל, אלא מפני שמדובר בספר ערכי, איכותי ומלא תוכן. הרומן עוסק במורה תיכוני המשתוקק לחזור לביתו, לחגוג בחברת אשתו את יום נישואיהם הראשון, אבל הדרך כבר אינה קלה כשהיתה. המרחק הקצר בין משרדו של המורה לבין שער בית הספר הפך כעת לדרך אפלה ומאיימת.

מדובר ביצירה קפקאית המשלבת ריאליזם ופנטזיה, ובעצם בסאטירה כואבת ומוצלחת על מערכת החינוך הישראלית, שתחלואיה מוכרים לנו כל כך. מעניין להשוות בין "המורֶה" של ארד ל"המורָה" של מיכל בן־נפתלי, שזכה ב־2016 בפרס ספיר, העוסק, להבדיל, בניתוח מרוחק־משהו של המורה לאנגלית של המספרת, שהתאבדה. שתי היצירות שואלות את השאלה: מה אנחנו למֵדים באמת מן המורים שלנו, ומתוך המערכת החינוכית שלתוכה אנחנו גדֵלים.

רק שארד, כמי שעובד כמורה במערכת החינוך של היום, נותן הצצה נוקבת, כמעט מאחורי הקלעים, לתחושות שמלווים את העוסקים במלאכה. בעידן ששם את התלמידים במרכז, בעידן שבו המורים מבוהלים מתגובות ההורים ומוגבלים ביכולת להעמיד את הילד במקומו, היצירה של ארד מספקת זווית חשובה, שגם בלי תגית הפרס מעוררת מחשבה ושווה קריאה.

גם שני הספרים האחרונים, של אמיר חרש "שכול וכִשלון וזומבּים" (הוצאת עם עובד) ואופיר טושה גפלה "במחילה מכבודה של אשת המערות" (הוצאת כתר), הם מועמדים מצוינים לזכייה בפרס, ואינם בחירות מובנות מאליהן. שני הספרים והסופרים באים מעולם הפנטזיה, וזה טוב. חרש כתב היסטוריה אלטרנטיבית אבסורדית ואימתית, ומפגיש את יוסף חיים ברנר עם זומבים, במקום הפורעים הערבים שברנר נפגש עימם ב־1921. זהו הרומן העברי־ישראלי הראשון מתחום המאש־אפ הספרותי, שסופרים עכשוויים מתבססים בו על יצירות מהקאנון הספרותי הקלאסי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירות חדשות בסוגות אחרות לגמרי. מדובר בפנטזיה פרועה עד הסוף, שמשתמשת בשפתו של ברנר כדי לספר סיפור מסוג חדש ומרענן מאוד במדף הספרות הישראלי.

טושה גפלה, לעומתו, הוא סופר פנטזיה חולמני, חמור סבר, שכתב עד כה עשרה ספרים. הוא בעל עולם אלטרנטיבי תמיד, עוסק לא אחת בשאלות של זיכרון ו"מהו הזמן" דרך סיפור אינטימי של הגיבורים. הפעם מדובר באיש, דני, הפוסע בעקבות אביו שנעלם, חי כהומלס והתאבד בבית חולים פסיכיאטרי בלונדון, וכן בעקבות המחברת של האב, הנושאת את שם הרומן.

שני עקרונות מלווים את הכתיבה של טושה גפלה זה שנים: הפנטזיה היא עדינה ביותר ולא כתובה בקווים גסים, עד שלפעמים נדמה לך שמדובר בספר ריאליסטי לכל דבר, אבל לא. כלומר החוק אומר, שנה קצת את העולם המוכר לך, וכבר נחשפת אל עולמות אחרים. העיקרון השני הוא העיסוק התמידי בכתיבה עצמה, הארס־פואטיקה, כאפשרות למציאוּת אחרת ולגאולה.

טושה גפלה, שהשכיל לייצר קהילת קוראים נלהבת שמחכה לספריו, הוא שם לא טריוויאלי בתוך הרשימה הזו, ומשמח שוועדת הפרס זיהתה את האיכויות שלו, שאולי לא נוצצות כמו שמות מוכרים ומדוברים אחרים, אבל לפרקים הן חד־פעמיות.

תהילת עבר

בגזרת הסופרות הדברים, כאמור, מסתבכים. המועמדת הוותיקה ביותר היא הסופרת אילנה ברנשטיין, על ספרה "חלום עולם הפוך" (הוצאת כנרת זמורה דביר). ועוד לפני שנאמר משהו על הרומן ועל תוכן הרומן, יש לשאול: מדוע ברנשטיין מועמדת שוב לפרס ספיר? נזכיר כי היא כבר זכתה בשנת 2019 בפרס ספיר. מן הראוי היה לקבוע כלל, ולא משנה איך זה בפרסים אחרים בינלאומיים כמו המאן בוקר. אנחנו ארץ קטנה וסופרים טובים בה הרבה, אם לעשות פרפראזה על ספרו של נחום גוטמן. מי שזכה בפרס ספיר במקום הראשון אינו יכול לרוץ לראש התור ולזכות בו שוב, גם אם כתב יצירה איכותית כמו "תמול שלשום" של ש"י עגנון.

באשר לרומן העכשווי המועמד, הנקרא "חלום עולם הפוך": ברומן אנחנו שוב שותפים למסע מייגע של זוג וכלב אל עבר בתם בדנמרק ואל נקודת המפגש הראשונה שלהם בעבר. אך כמה אפשר עוד לסבול את זרם התודעה הזה שכבר מיצה את עצמו, את הכתיבה הכאילו־מיוחדת הזאת? וכן, יש לאורך הרומן משחק עם הירח והזיכרון האנושי והקשר ביניהם, אבל הוא לא מספיק מקורי כדי להיכנס לרשימה הקצרה.

בשנים האחרונות ועדת הפרס גילתה נטייה למחזר את השמות המוכרים, או ללכת לאזוטריה שמנותקת מהקהל. הרשימה הקצרה והמצוינת מסמנת כיוון חיובי בדרך קבלת ההחלטות

ברנשטיין, בדומה לסופרות ולסופרים אחרים שיצרו לעצמם שם, בלטה מאוד בספרה הראשון "שאֵרה כסותה עונתה" ובספרה השני "דיה הֶניג". מאז עולה תחושה שמבקריה ומסקריה הנלהבים נשענים יותר על המוניטין או ההילה שנוצרו סביב "הסופרת אילנה ברנשטיין", ופחות על הספרים שהיא כותבת.

גם ענת עינהר, שזכתה אף היא בפרס ספיר לספרי ביכורים, סובלת לתחושתי מבעיה דומה. "האחו החריש את אוזניי" (הוצאת אפרסמון), שעליו היא מועמדת לפרס, עוסק בזוג שפעם ראה עצמו מאוד חדשני, עדכני ומרדני, מעין בוני וקלייד של פתח תקווה, וכעת התברגן, הזדקן והתפרק. הוא כתוב מזווית הראייה של האישה ויש בו כמה קטעי ילדות יפים, אבל הוא נותר קר, מחושב ומרוחק, ולפרקים מזיע מרוב רצון לכתוב מיוחד.

השמות הללו נבחרו מבין 12 ספרים ברשימה הארוכה, ועדיין בלטו בהיעדרם שמות כמו יוסי וקסמן, מיכל זמיר, מאיה ערד, וכמובן דורית רביניאן. אלא שספרות היא עניין של טעם, ועל טעם ועל ריח כאמור יש מה להתווכח. תמיד. עם זאת, בשנים האחרונות ועדת הפרס גילתה נטייה למחזר את השמות המוכרים, או, מנגד, ללכת לאזוטריה שמנותקת מהקהל. הרשימה הקצרה והמצוינת הזו מסמנת כיוון חיובי בדרך שבה הבחירות מתקבלות, כאלה שלא מנותקות מהשיח של הקוראים והופכות את הרשימה לרלוונטית גם לקהל הרחב.