האוצר של בית חשמונאי | סיפור קצר לחג מאת יהודית קגן

לאבא של מיכל היה את הקסם הכי מוצלח לחנוכה. "אל תמצמצי", אבא של מיכל אמר, "שלא תפספסי". ואז הוא עשה את התנועה הארוכה שנראית כמו נפנוף גנדרני, ועיניה היו נמשכות מאליהן אל התנועה. אבל ידו השנייה היתה מזנקת אל עבר אוזנה, ואז הוא היה פותח את אצבעותיו וביניהן היה מנצנץ מטבע שוקולד מוזהב. זה היה מטבע מהסוג שכבר לא עושים היום, כשעדיין השתדלו שהמטבעות ייראו כמו מטבעות כמעט־כמעט אמיתיים.

"אבל לא היה שם מטבע קודם", היא התלוננה, מחפשת את ההיגיון, היגיון של בת 9 - אמנם חדה למדי, אבל עדיין בת 9. "מאיפה הוא הגיע?"

"אה, מאוצר בית חשמונאי, כמובן", אבא שלה היה נותן לה את אותה תשובה מאז שהיא בת 3, עם חיוך שמבהיר שלדעתו זו בדיחה שנונה מאוד. "הנה, בואי תנסי גם".

הוא התיישב מולה, והיא הבינה שמשהו אחר קורה הפעם, שהיא מציצה אל מאחורי הקלעים של הקסם. "החלק הכי חשוב של כל קסם הוא להסיח את הדעת של הקהל. ביד אחת את עושה משהו שמושך את תשומת הלב שלו, וביד השנייה..."

היא ניסתה להתרכז עד שהראש שלה כאב, עד שכל שדה הראייה שלה היה קרניים של אור מהנרות של החנוכייה, מתפצלים במנסרות לאלפי קשתות וחלקיקי אבק. ואז היא ראתה קרן אור אחת בהירה יותר מאחרות, ואותה היא תפסה.

אלא שאחד הדברים שמיכל הבינה מגיל צעיר הוא שמבוגרים אוהבים לחשוב שפלאות או ניסים הם שטויות של ילדים, והם לא שמים לב שהם משחקים באש עד שמאוחר מדי. מיכל נפלה, או ליתר דיוק החליקה למטה במהירות האור, על אור של כוכבים וגחליליות הלהבות הזעירות של כל הרחוב כולו. עד שפתאום הכל היה חשוך, והיא המשיכה ליפול עד שהתרסקה על ערימות של מתכת. הברך שלה פעמה בכאב, ורחשים של דברים זעירים ומתכתיים מתנפצים סביבה רשרשו באוזנייה. היא פקחה את עיניה, מבוהלת עד עמקי נשמתה.

נדרשו לה כמה רגעים כדי להתרגל לחשיכה. לא, ליתר דיוק - לניצוץ שבחשיכה. כשהיא ניסתה לזוז הקשקשים המוזהבים זזו תחתיה, עד שהיא גילתה שמה שהיא צריכה לעשות זה להתגלש כלפי מטה. זו היתה ירידה ארוכה, אבל רק בדרך היא הבינה שהיא בעצם מחליקה על ערימות ענקיות של זהב.

מיכל התרחקה עוד ועוד, עד שהיתה יכולה להקיף במבטה את כל המקום הזה, שורות ארוכות של תיבות וכדים חתומים, מגילות ותיבות קטנות ומקושטות באבני חן חצי־יקרות. "אני לעולם לא מאמינה יותר לבדיחות של מבוגרים", היא חשבה בקול רם.

הקול שלה הדהד ברחבי החדר, ולפתע עוד קול ענה לה: חריקה של דלת הדהדה בכל רחבי החלל העצום ושרטה את עמוד השדרה שלה בצמרמורת. בפתח עמדו שני חיילים, אוחזים בחניתות ארוכות ולבושים גלימות בד משונות למראה. "מי שם?" הם צעקו.

מיכל הציצה מאחורי ערימת הזהב ותהתה אם לפנות למבוגר אחראי יהיה מעשה נכון, או שאולי עדיף לברוח ולהתחבא.

אבל לפני שהחליטה, אחד מהשומרים הבחין בה. "זו ילדה!"

הם החלו לרוץ לכיוונה, אבל מיכל לא התכוונה להמציא תירוצים. לכן היא פרצה מייד במנוסה אל בין תיבות האוצר הענקיות, שהיו מושלכות זו על זו כמו מבוך. היא שמעה אותם ממהרים בעקבותיה, אבל היא היתה קטנה וזריזה מהם, וכנראה קלה יותר, כי לא נשאה מגיני מתכת כבדים. כאשר הם היו קרובים כל כך עד שהיא כמעט הרגישה את הנשיפות שלהם מאחוריה, היא זינקה מעל לשולי אחת התיבות ואז החליקה על המטבעות המפוזרים, כך שהצליחה כמעט לשוט עליהם לעבר הפתח.

הם קיללו אותה כשראו שהיא מצליחה לברוח, אבל לא היה לה אכפת.

היא עברה דרך הדלת ומיהרה לסגור אותה מאחוריה, לעכב את הרודפים שלה רק עוד קצת. היא עמדה במסדרון טחוב וצר, ואף שלא ידעה למה היא מבינה זאת - היא הניחה שהיא נמצאת מתחת לאדמה, במרתף או מחסנים. המעבר היה אפלולי וקודר. מרחוק היא יכלה לראות מדרגות מוארות בשוליים של אור. היא חששה שיהיו שם עוד שומרים, אבל להפתעתה כנראה שני השומרים שהיא הצליחה להתחמק מהם היו היחידים.

אט־אט היא טיפסה במעלה המדרגות, למרות הברך הכואבת, אל עבר אולם גדול ומפואר, עמודי שיש גבוהים ומעוטרים נושאים את התקרה. מיכל התחמקה מהמשרתים שהתרוצצו באולם עד שהגיעה אל שוליו, אל המקום שבו ניצבה מנורה גדולה ומוזהבת. לא מנורה, היא ספרה את הקנים - חנוכייה.

היא ראתה שוב את הקשתות של האור המתפצל ומשתבר ואת חלקיקי האבק מרחפים. אבל הפעם היא ראתה עוד דברים, מהסוג שתהתה אם זו הדרך שבה אביה ראה את העולם, ופשוט מעולם לא סיפר. כי ככה העולם ופשוטים הדברים. או אולי אלה דברים שאביה ראה פעם כשהיה ילד, אבל כמבוגר הוא שכח.

פתאום היא נזכרה בקטע מ"מלך האריות", שהכוכבים שאנחנו רואים בשמיים בעצם מתו לפני אלפי שנים, ורק האור שלהם ממשיך להגיע אלינו, כמו מאובנים של אור. ואולי זה תמיד ככה, שאף על פי שיש דברים שמתו מזמן - האור שלהם ממשיך לזרוח ולהיות נגיש, אף שהם אינם. וכל מה שהיא צריכה לעשות זה למצוא את החוט הנכון.

היא ראתה אותה, הנקודה במנסרה שבה האור הופך לבהיר כל כך עד שהוא לבן. הפעם היא הצליחה לתפוס את האור ולהחליק עליו במהירות האור.

"מיכל?" אבא שלה שאל, "הכל בסדר?"

"נראה לי שעשיתי קסם", היא אמרה, מופתעת לשמוע את הקול שלה עצמה, שנשמע שוב רגיל.

"אז איפה המטבע שלך?" הוא התגרה בה, אומר בלי מילים "בואי נראה אותך".

היא הכניסה את ידיה לכיסים שלה, תוהה איך תסביר ותתחמק עכשיו מהמבוכה. אבל אז הבינה שהכיסים שלה מלאים. אצבעותיה תפסו במה שהיה שם, ומשכו החוצה ערימות של מטבעות שוקולד. היא קצת הצטערה שאלו לא היו מטבעות זהב. כנראה במעבר, כשהלכה על החוטים של האור, המטבעות השתנו.

"מאיפה כל זה? את לקחת מהמטבח?" אבא היה מבולבל מאוד.

"מאוצרות בית חשמונאי".