מאת אישה יהודייה
ושמה בתיה, ששוחטת אווזים בחנוכה ומוכרת שמאלץ בפסח
חנוכה שעבר, אני לא מאחלת לא לי, לא לך לא לאף יהודי כזה מזל יחד עם ביש מזל. אתם מוכרחים לשמוע. כזה דבר קורא רק פעם באלף שנה. אני מתעסקת עם אווזים, אני, וגם ועם שמאלץ לפסח, וכל זה כבר עשרים וכמה שנים. וכזה סיפור עוד לא שמעתי.
אני סוחרת באווזים. נראים לכם שזה עניין פשוט? ראשית חוכמה, מתחילים כך: כשבא הסתיו, ככה בסביבות סוכות, הולכים לקנות את האווזים, וכשמתחיל החורף להגיע מכניסים אותם לכלוב, מתחילים לפטם אותם, וכשבא חנוכה לוקחים אותם אל השוחט ועושים מהם כסף. אבל אתם חושבים שזה עניין פשוט לקנות אווזים, ולגדל אותם ואז לשחוט אותם, וגם לעשות מהם כסף?
נתחיל בלקנות אווזים. בשביל לקנות אווזים צריך שיהיה במה לקנות אווזים. אין לי חסכונות, אין לי רכוש משל עצמי. כלומר, כשאין לך כלום, אתה צריך ללכת אל ר' אלטר, ואת ר' אלטר אתם מכירים, זה יהודי שאוהב לבשל את המים, כלומר, לדכא אותך עד עפר, ורק אומר, תבוא מחר, מחר, מחר, או מחרתיים, עד שהנשמה יוצאת, ואז הוא מתחיל ללעוס לך את העצמות: מחשב את ה"פרוצנט", סופר את הימים.
אין כמו ר' אלטר. לא סתם יש לו כזאת מין פימה, כמה סנטרים. והיא, האלטרית, אשתו, הפנים שלה, שככה יהיה לי טוב, הלחיים שלה אפשר להשחיז עליהן סכין. והפנינים שלה. רק לא מזמן היא שידכה את הבת שלה, אתה שומע, אם שנינו היינו מחלקים בינינו, ולו גם שליש, ריבונו של עולם, ממה שמסיבת האירוסין הזאת עלתה, לא הייתי צריכה להמשיך לסחור באווזים...
רק שהחתן שהיא מצאה, שיסלח לי אלוהים ולא ייתן אחד כזה לבת שלי כגמול על חטאיי. תקרא לזה קרחת, ואני אקרא לזה קדחת, זה לא העניין של הסבתא שלי. אני חלילה לא רוצה לדבר סרה, ומלשון הרע אני מתרחקת.
אבל אני מערבבת כאן דבר אחד עם אחר. אל תכעס. זה אצלי מין כזה טבע. איך אתם אומרים, תשעה קבין של שיחה לקחה לה האישה היהודייה.
לקנות אווזים. איפה קונים אווזים? מן הסתם אתם בטח חושבים שבשוק. ודאי, כמו כלום, אם היינו יכולים ללכת ולקנות את כל האווזים יחד בשוק היינו כבר מצופים בזהב. אם אתם רוצים לקנות אווזים למסחר, אתם צריכים לטרוח ולקום עם אור ראשון, כשאלוהים בעצמו עוד ישן, והולכים לקצה השני של העיר לצד השני של טחנות הרוח, רק כדי לגלות שאיזו חכמולוגית כבר הגיעה לשם לפנייך, ואז מגלים שיש אחת חכמה אפילו יותר שהגיעה עוד יותר מוקדם ועוד אחת יותר מוקדם ונאסף שם יריד שלם וכולם עומדים ומחכים ואורבים, ואם אלוהים מרחם, אז מגיע איזה גוי עם שני אווזים.
קופצים עליו מכל הכיוונים. שא טאבי טשולוביצ'י זא גוסקו. כמה אתה רוצה בשביל שני האווזים. ואם זה גוי סוחר שלח ממש עוד אפשר להתמקח איתו. אבל לפעמים אתה נופל על איזה מאקוליניק, אחד שאי אפשר להזיז אותו מילימטר. "העט בא", הוא צועק, "לך מכאן, נע מא או מענע גוסקו", אין לי כאן שום אווזים. ולך תעשה עם זה משהו. באים טענות. "הייתכן?", שאז טי חאטשעס א סיפע על הפרצוף שלך וגעחאיי טובי באזשע דאיע שתבוא מחלה בעצמות שלך, אי דאברע, קדחת.
והוא ממשיך באותו הקול "העט נע פראדאיו גוסטו - אני לא מוכר כאן עכשיו אווזים".
ומאחר שלאלוהים היו קצת רחמים נשמטו לו כמה אווזים מהיד...
עכשיו צריך לבדוק את האווזים. וכדי לבדוק אווזים צריך להיות מומחה. הסברה היא שלהבדיל מלסחור ביהלומים, במסחר באווזים צריך ממש להבין. כך ודאי תחשוב שכל האווזים כולם אותו הדבר. האם אתה יודע להבדיל בין אווזים ואווזות? אווזה היא לא אווז. אווזה היא אווזה ואווז הוא אווז. מאווזה ייצא לך שמאלץ ומאווז ייצאו לך מכות מצרים.
איך מבדילים? מבדילים. קודם כל הכרבולת. לאווז יש כרבולת על הראש ויש לו אף ארוך. אפשר להכיר את האווז לפי הקול העבה שיש לו, כמו לגבר. והוא תמיד מתהלך לפני האווזה, כמו שעושה גבר, וזה בשונה מבן אדם יהודי, שאצלנו גבר יכול להיות שלימזל מושלם. אבל גבר, הוא קם קודם. כאילו הוא אומר "תראו אותי".
מה עוד צריך. הנה לדוגמה האיש שלי. נדמה שאף פעם לא ראיתם שלימזל יותר גדול מנחמן בער שלי, שמאז שיש לי אותו לבעל, לא הצליח להרוויח יותר משתי אגורות שחקות. כל הייחוס של בן אדם מהו אפוא? הוא יודע ללמוד והוא קרוב רחוק של יוסק'ה העשיר.
תשאל אותי, מה יש לי נגד הקרוב שלנו העשיר? עוגמת נפש. זה מה שיש לי. צרות עם ביזיונות גם. מה שמרגיז אותי עוד הוא שהקרובה שלי, המחותנת, מסתובבת עם שיער גלוי. זאת האמת לאמיתה. היא תכשיט רציני. אני לא אומרת עליה שום דבר רע, חלילה, מלשון הרע אני נשמרת. אבל אני שוב מערבבת כאן דבר אחד עם האחר. אל נא באפך, זה אצלי מין טבע. כמו שנאמר, תשעה קבין של שיחה לקחה לה האישה היהודייה.
לסחור באווזים... כשסוחרים באווזים פירושו של דבר הוא שעליך לדאוג שלאורך החורף הם יהיו בתוך הכלוב. ואתם חושבים שלהחזיק ככה את האווזים זה קל? גם כאן יש לכם טעות. זה טוב ונוח לגדל אווזים כשיש לי את הדירה שלי ולאווזים יש חדר משלהם, ואני, כמו שאתם אומרים, שולטת בשוק. אבל מה דיני כשאני יושבת בשכנות ליענטע. לא לך ולא לשום יהודי בעולם הייתי מאחלת להיות בשכנות עם זאתי כשאצלי אין חדר לאווזים, ובעלת הבית שלי בעצמה, יענטע, העסק שלה הוא עם אווזים ועם שמאלץ לפסח.
א נו, נסו להיות עם יענטע והאווזים בחדר אחד ולא לריב איתה שלוש פעמים ביום. היית בורח בתוך יום. נסו נא לומר מה הם האווזים שלך ואילו הם האווזים שלה.
אני לא מאחלת לא לך ולא לאף יהודי לגור בשכנות אליה, כלומר בשכנות ליענטע, לפתוח את הכלוב בחדר שיצאו כל האווזים והיית צריכה לאסוף אותם אחרי שחיסלו את שיבולת השועל. ולמי נעשה כאן הנזק? מי היה צריך להתחיל לצרוח? אני או היא? והלא היא שקפצה עלי והתנפלה. אם היא היתה יודעת שגם אני סוחרת באווזים היא לא היתה משכירה לי את הדירה גם בשביל מיליון רובל. אמרתי לה - אז במה חשבת שאני מתעסקת? עם יהלומים? היא אומרת לי: את בעצמך יהלום משובח, וגם הגבר שלך הוא יהלום, והילדים יהלומים אחד־אחד. שאני אשתוק לך?
היא יהודייה פשוטה, יענטע. היא תוציא לך את החיים יחד עם הנשמה.
כך היה לנו פעם אחת, זה היה בערב חנוכה, אספר לך ויסמרו לך השערות. החיסרון הוא שאני לא מסתכלת אל תוך הסירים של אחרים, ולא מדברת סרה ומתרחקת מלשון הרע. אלא שאני מערבבת דבר אחד עם השני. זה אצלי מין כזה טבע. כמו שנאמר, תשעה קבין של שיחה...
○ ○ ○
ועכשיו הנה לכם עיקר העניין. פיטום האווזים... אני הייתי אומרת שצריך לפטם את האווזים בסוף החודש. שאלוהים ישמור עליך, שלא תיגע באווזים בתחילת החודש, תכף אחרי המולד. זאת צרה צרורה. האווזים ישמינו - קודם בעצמות, אבל יהיו רזים בעור ובבשר. ואסור לכלוא אווזים. וצריך בלילה עם נר, אפילו בחושך, בשעת מעשה, לתת צביטה ולהגיד בשקט שלוש פעמים "כמו שאני בחיים, ככה גם אתה בחיים".
האיש שלי צוחק מאיתנו ואומר שזה משול להרחת טבק. אני אם הייתי מקשיבה לו הייתי מגיעה רחוק. האיש שלי - הוא למדן מושלם, יושב לילות כימים וקורא בספרים, ומה שיש לו להגיד לי זה שכפרות זה מנהג מטופש.
הוא אומר "ככה כתוב בספרים".
"יוצא מזה", אני אומרת, "שאני ואמא שלי, והדודה דבורה, ונחמה בריינה, וגם סוסה, ודבושה, וצביה וציפורה, כולנו בהמות".
הוא שתק, החכם, וזה המזל שלו, אני יכולה לסדר לו בוקר כזה שלא ישכח שלושה ימים כסדר. אתם חושבים שאני חלילה... מרשעת? תאמינו לי שאני יודעת, יודעת טוב מאוד מה זה בן תורה, יהודי שיושב ולומד תורה, אלא שהוא לא טובל את ידיו במים קרירים. אתם חושבים שהוא מתעצל? הוא יושב ולומד, שיישב וילמד, זו צריכה להיות העבודה שלו, יגיע כפיו. אני יכולה להסתדר. לשאת בהוצאות הבית. לשים תפוחי אדמה בתנור, להלביש את הילדים, לשלוח אותם לחדר. זה מבחינתי העיקר. הלחם, זה לא תמיד יש בשפע וגם חלה לא תמיד יש על השולחן בשבת, ורק שכר לימוד בשביל הילדים - ארבעה בנים זכרים יש לי, שיהיו בריאים... עם כל מה שמלמדים אותם היום. כמו למשל את ברל, הבן הצעיר של החזן, שנעשה גוי מוחלט, שתיקח אותו הרוח. אני לא התובעת מהפרקליטות של אלוהים, לא מדברת סרה ונשמרת מלשון הרע. זה אצלי מין טבע, כמו שאומרים, תשעה קבין של שיחה לקחה לה היהודייה.
כדי לטפל באווזים צריך שהאבוס שלהם יהיה מלא, שיאכלו בזמן, שישתו בזמן. אווזים הם לא ברווזים ולא עופות. עם ברווזים יש פחד לאבעבועות ועם עופות לחולדות. ואילו האווזים כל מה שהם צריכים זה לאכול. ולאכול, הם אוכלים הכל. אווזים אוכלים גרגירי חיטה, הם אוכלים כוסמת. כל מה שיכול להיכנס להם לפה. האווזים לא בררנים. האווז תמיד רעב. כמו אצל ילדים עניים, להבדיל. אצל ילדים עניים הכל טעים והם אף פעם לא שבעים. אני יודעת את זה מעצמי. שיהיו בריאים, הילדים שלי, כשהם באים מהחדר בלי עין רעה, טפו־טפו, שלא יבולע להם.
○ ○ ○
קותלי האווז. צריך רק, אתה שומע, להסתכל על קותלי האווז וישר רואים שם שחוץ מקותלי האווז, יש שם גם גרונות וקורקבנים וכבדים וכנפיים. אסור לערבב ביניהם. ויש בעלת בית אחת, פעטשערישטיחה שמה, שלוקחת את כל הגרונות. ובעלה, פעטשערישטשי שמו, הוא בכלל אוהב חזה עם הגרונות. את החזה הוא אוהב כבוש עם מנה כפולה של פלפל, ואת ההעלזעללעך, ממולאים בקמח או בכוסמת, או עם פתיתים בכבד, עם קורקבנים שנצלו בנפרד או שבושלו ברוטב. מה אתה חושב לך, כמו שהמתים אוכלים, כזה פרצוף יש להם - לעומת בעלי, הוא נראה כאילו הוא בן שלושים וכמה, רק שהוא מבוגר מהאיש שלי בעשר שנים לפחות.
ומכיוון שהאיש שלי לא נוקף אצבע בכל מה שקשור בעבודה ומלאכה, אלא יושב ולומד, וכשהוא בא הביתה הוא לא אומר כמו שאר הגברים "שומעת, תביאי משהו לאכול" איך שהוא בא הביתה מבית המדרש, וישר הוא לוקח ספר ונאנח. נאנח בשקט. סימן שהוא רוצה לאכול. אז תגיד, תני לאכול. זה לא. מה כן? קרעכץ ותנועה עם היד מעל הלב, ומה שהוא מוציא מהפה זה "אך, אך, אך". סימן לכך שהוא ממש רעב.
שואלים אותו, מה אפשר לתת לשים בפה?
הוא עושה לי "מהיכא־תיתי", מה זה כבר משנה.
כמה פעמים כבר אמרתי לו אם כבר יש לך פה אתה לא יכול להגיד שאתה רעב? בשביל מה אתה יושב ונאנח?
הקיר עונה לי.
אני רוצה לראות מה יקרה אם פעם אחת לא אתן לו אוכל במשך שלושה ימים. אתה עוד עלול לחשוב שחלילה הוא מין טמבל. אבל איך יהודי למדן מופלג יכול להיות טמבל...
הוא צריך להיות מסוגל, אתה שומע, אם הוא היה לומד יותר לאט, לא היה יכול להיות אצלנו רב. ומה היינו עושים עם הרב הזקן? ומה היינו עושים עם החזן הזקן? אי אפשר להביא חזן חדש לבית הכנסת כדי שזה הזקן ימות מרעב, כאילו שכבר קודם לא היה אביון ואומלל.
ובעניין האווזים. כשכבר נמכר כל השמאלץ, ואת כל קותלי האווז, והגרונות, נדמה שהעניינים כבר יותר בסדר. אבל אם לאווזים לא היה מוך ופוך, כל העסק לא היה שווה. אז אני קצת מלטפת את האווזים, מדגדגת להם מתחת לכנפיים, בבתי השחי, ואוספת קצת מוך ופוך. ואז, אחרי השחיטה, כבר אי מהל לדבר. הפוך לחוד, הנוצות לחוד, ואני צריכה לעבוד יום שלם. הלילה לא ארוך מהספיק, כמה אפשר למרוט ולפלות. עכשיו, יש לי קצת עזרה, הבנות. בנות הן לא בנים. את הבנים שולחים לחדר והבנות לעומת זאת, הבנות הן אווזות. יושבות ומכרכרות, וגדלות. אני מושיבה אותן קרוב אלי, תעזרו קצת בנות, לפלות ולמרוט ומחר אם ירצה ה' אתן לכן פרוסה מרוחה בשומן אווז, או אכין לכן מרק עם מעיים מבושלים...
○ ○ ○
ככה אומרים כאן מסביב. אני לא יודעת. אני שונאת לדבר על מה שאני לא יודעת, ומרכילות אני בורחת. אני רק רוצה לדעת דבר אחד. בשביל מה לו לבן של יענטע להיות מלומד. הוא בסך הכל חולה, כמו שאומרים, טשעכאטניק, שחפן. אני לא מאחלת לא לך ולא לאף בית יהודי שיהיה אצלו חולה שחפת, שיחיה עד מאה ועשרים. אני חברה טובה שלה.
מה יש לי נגדה? למה אם ככה היא יוצאת נגדי. אלא שאם חושבים על זה, לא מוציאים שכנים מהבית בערב פסח. זה שמוישה שואב המים יכול לשלם קרבון אחד בשבוע ואני לא. קודם שתראה ממנו אגורה. ישנה סברה שלפיה מוישה הזה לא כל כך אוהב לשלם. השערות שלו הן לא באמת שלו. הוא לוקח כסף מראש על כל החורף, וקבצן הוא היה ונשאר. ואישה יש לו, פסי קוראים לה, חתיכת אישה גם כן זאת. שאלוהים לא יעניש אותי, אני נשמרת מלדבר סרה, ומתרחקת מלשון הרע.
נו מה, היה לי איזה משהו לספר. אתה יודע, תשעה קבין של שיחה. את כל מה שהיה לי, כבר אספר לך ביום אחר.
