מותחן פסיכולוגי שבמרכזו בחור גבולי שסביבתו אוהבת ושונאת אותו כאחד

הרומן של לירן גולוד, "חודש מאי היפהפה", הוא מותחן פסיכולוגי מרשים בעיקר בשל המורכבות המהפנטת של הגיבור הראשי, ג'ייסון, בחור גבולי שנדמה כבעל צרכים מיוחדים, תלוי בהוריו, שסביבתו אוהבת ושונאת אותו כאחד. הוא נואש לעזרה, רוצה כמעט בכל מחיר להיות אבא ולא יודע איך. יש לו מוזרויות המרמזות על הפרעות טורדניות כפייתיות, הפוגעות בסובבים אותו, בדגש על בת הזוג שלו, ליזי. גולוד מדגישה שוב ושוב עד כמה הוא יפה חיצונית, והדמויות נוהות אחריו, רוצות לפענח ולפצח את אישיותו, וגם הקורא הולך איתן בעניין זה עד הסוף.

הרומן הריאליסטי הזה מתרחש בניו יורק. יש כאן התעלמות בוטה, מכוונת ומרתקת מחומרים ישראליים המאפיינים את החברה שלנו: אין צבא או מלחמה. זאת, להבדיל משני הרומנים הקודמים של גולוד שהתרחשו כאן, בכפר קטן בצפון. זאת שאלה עקרונית אם סופר חייב לכתוב על מקום המחיה שלו תמיד, או להפליג אל עולמות אחרים ריאליסטיים או פנטסטיים. כך או כך, המספרת של גולוד מכירה את ניו יורק לפני ולפנים, כי הסופרת חיה בה שמונה שנים, וניכר שהן העיר והן עונות השנה ומזג האוויר המשתנה בה מצויים תחת ידה הכותבת ומשפיעים על הדמויות, ובעיקר על הגיבור הראשי.

כיוון שהגיבור הוא מנהל תחזוקה, מדובר ברומן בניין. לגולוד יש איזשהו עניין נרטיבי בנדל"ן, שבלט גם בספריה הקודמים. הנרטיב סב סביב הבניין ואנשיו, שג'ייסון מתחזק כאב בית, כמו אביו לפני כן. הספרות הזו מרתקת נרטיבית, הן בשל החלל המסתעף במסדרונות ובחדרים, והן בשל השכנים האוהבים וניצים זה לזה.

ג'ייסון הוא סטוקר, אבל המעשים המוזרים שלו לפני ואחרי דלתות השכנים, וגם במרחבים הציבוריים של הבניין, כמו המרתף או חדר הכביסה, תמיד אמביוולנטיים ביחס אליו. יתר על כן, המספרת תמיד משאירה את האפשרות בלב הקורא שאולי לא הוא אחראי להם, וזה טוב. הכתיבה הלקונית והדיווחית בנויה על תיאור חפצים, חללים, מצאי, קטלוג של רגש מאופק העומד להתפרץ, המתאים לדמותו ולמצבו של ג'ייסון.

גם הדמות הנשית, זוגתו ליזי, גננת במקצועה, המקבילה והשונה מג'ייסון, היא בחורה עם קשיי הסתגלות סביבתית. גם היא רוצה מאוד להיות אמא וגם היא, בדומה לג'ייסון, מורכבת ובלתי מתפענחת עד הסוף, לא לדמויות ולא לקורא. יש בה צד מזוכיסטי. הן ג'ייסון והן ליזי הם תלויי הורים, ונשאלת השאלה מה יקרה כאשר ההורים שלו ושלה כבר לא יהיו בין החיים. דמות מראָה מעניינת נוספת בהקשר זה היא "ליזי שלנו", אחותו המעשית של ג'ייסון, שנקראת כך באופן מקורי ברומן כדי להבדיל אותה מליזי, זוגתו של ג'ייסון.

נדמה שההורים, משני הצדדים, מטפחים את התלות בהם באופן טוטאלי ואפילו נהנים ממנה, מיכולת השליטה ומהעובדה שהילדים שנישאו יהיו חייבים לעד להישאר הילדים שלהם. הידידות הנשית המתפתחת בין ליזי לשכנה קארן, שיש לה תינוק שג'ייסון חושק בו ומבקש להתקרב אליו, כתובה יפה. המספרת משחקת בשאלה אם ג'ייסון אוהב באמת ילדים, או שהוא אוהב אותם קצת יותר מדי. כך או כך, הוא מבקש את קרבתם באופן חריג, ילדותי, כפייתי - ושוב, מוזר.
לא ברור עד הסוף לקורא, וזה טוב, עד כמה ליזי וג'ייסון סורסו על ידי הוריהם. האם הם בעלי צרכים מיוחדים בעלי תפקוד גבוה, או אולי הוגבלו לחלוטין מילדוּת על ידי החברה והמשפחה? גולוד שולטת היטב במעשה הסיפור, ויודעת להיצמד לסימבוליקה מעניינת. למשל, תפקיד הנמלים בבניין: הנמלים באות בפרקים תיאוריים קטנים ממרתפי הבניין להורות על מצב האדם, ועל אי־היכולת למשטר את החיים כרצוננו כי החייתי שבנו מתפרץ.

וכך היא כותבת: "הנמלים כבר מזמן לא הראו את עצמן במרתף בניין 41-41 שברחוב 46, בפינת שדרה 43. כמה הן יכלו לסבול, הקטנות האלו, אחרי הריסוסים, והניקיונות, והקור[...] כעת ימים חדשים הגיעו, והן אינן יודעות. במעמקים העיוורים שבהם הן חיות אין מקום לכעס, לעלבון או לאהבה. אפילו לא לשמש. רק רחשי אדמה וריחות, עוד ועוד ריחות של נמלים כמוהן, זזות בעמלנות בחריצי המחילות. וגם אם רעש גדול יתרחש למעלה, הן לא יידעו הנמלים". אין ספק כי לא רק בנמלים הכתוב מדבר.