ליהיא לפיד מצליחה לפנות להורים ולילדיהם בספר חדש עם מסר מעצים. אבל באמת

סוף שנת 2025, ויהיה בטוח להכריז שימי מוסר ההשכל חלפו, ושהיום הילדים מעדיפים לקרוא ספרות שמצחיקה אותם, מעניינת ואפילו מעשירה אותם בידע - אבל בטח לא כזו שעושה להם "נו נו נו" עם האצבע המורה. הסופרים שבכל זאת רוצים להעביר מסרים בכתיבה (בין שלילדים ובין שחמור מכך, להוריהם) נוהגים להתעטף במילת הבאזז הפופולרית "העצמה". אותם מסרים חיוביים שזולגים מבין הפסקאות ומספקים תובנות שכן או לא ביקשנו.

ברוב הזמן, זה גרוע מאוד. ועדיין, מפעם לפעם יש מקרים שבהם זה פשוט עובד. כך בספרה של ליהיא לפיד, "רציתי ללמוד בלט (ואמא שאלה: 'למה לא כדורסל?')".

לאורך הספר, הקוראים נחשפים לדו־שיח מתמשך בין ילדת גן נטולת שם לבין הוריה. הילדה מבקשת ללמוד בלט, אבל בכל פעם מוסללת לכיוון אחר. היא מציירת, חושבת וחולמת על בלט, אבל אמה דוחפת אותה לחוג כדורסל ואביה מכוון אותה ללימודי נגינה.

כשצוללים פנימה, לא מפתיע לגלות שהאם תמיד חלמה לשחק כדורסל, ולמרבה האירוניה, אמה־שלה, הסבתא של הילדה, ניצבה בדרכה ודחפה אותה לחוג אחר. מהצד השני, האבא עדיין שואף להגשים את חלומו לנגן בגיטרה, ומצטער על כך שלא התאמן בגיל צעיר יותר ("כי לגדולים קשה יותר ללמוד דברים חדשים").

לפיד מיטיבה להציב בפני הקוראים, ילדים ומבוגרים כאחד, מראה המשקפת את כובד משקלו של שק הציפיות החברתי. האמא מנסה לתקן את כאב הלב שחוותה בעצמה בילדות, ובפועל משחזרת את אותו הדפוס שנכפה עליה, דפוס שממנו היא רצתה כל כך להיחלץ.
ההתנסויות המגוונות של גיבורת הספר - הבלט, הנגינה, הציור והכדורסל - מנסות להראות שדיכוטומיה מגדרית היא פיקציה. הבחירה היא לא בין הבלט העדין והנשי לכדורסל התחרותי, הגברי והכוחני, אלא בין מה שמעניין ומאתגר את הילדים עצמם. הדיאלוגים בין האם לבתה פותחים את הבת לאפשרויות השונות, אך גם מציגים את המחירים שבבחירה או באי־הבחירה בהן.

כיאה לספר ילדים מעצים, הגיבורה זוכה בסופו של דבר בלימודי הבלט הנחשקים, אבל גם לומדת בדרך על עצמאות, חופש בחירה, ויתור, יצירתיות ותעוזה, וגם על הזכות השמורה לכל אחד בכל גיל לשנות את דעתו לאורך הדרך. בעשותו כך, "רציתי ללמוד בלט" תופס את מקומו בשרשרת ספרים מעצימים בכלל ולילדות בפרט, כמו ספרי "הילדה שניסתה", "הילדה שרצתה" ו"גברת בלום לא רוצה כלום" של מאירה ברנע־גולדברג.

לעומת ספריה של ברנע־גולדברג, הכתובים ומעוצבים באופן שמושך ילדים, לפיד בחרה להשתמש באותיות קטנות, בפונט בוגר ובהמשך עבודה עם המאייר הקבוע יזהר כהן, שאייר גם את ספריה הקודמים "לחש הקסמים" ו"סבא השמן וסבא הרזה". איוריו של כהן יפים, עשירים ועל־זמניים, אך הם לא איורי ילדים קלאסיים, והם מתאפיינים בקווים בוגרים יותר.

לפיד לקחה כמה סיכונים מחושבים בספרה החדש. היא השיקה ספר ילדים לילדי גן שלא מתחרז, ובחרה במודע באיורים בוגרים שקורצים יותר להורים מאשר לילדיהם. אבל בעולם ספרי הילדים החדש, שבו דידקטיות, הסללה ומוסר השכל הושלכו הצידה (וטוב שכך), יש בהחלט מקום גם לספר אינטליגנטי המצליח לעשות את הבלתי אפשרי - לפנות בגובה העיניים לשני דורות, מבלי שאחד יבוא על חשבון האחר.