בקריאה ב"מצעד הבהמות" של דולב מור, נשאלת השאלה מה מחדש לנו הרומן הזה מעבר לסגנון הווידויי ויכולת הכתיבה הסיפורית־תודעתית על הקהילה ההומוסקסואלית, ובעיקר על ההומוסקסואל כיחיד בחברה. הגיבור של מור, ארי, ממש מתעב את הקהילה ההומוסקסואלית. מדובר בגיבור אוטו־הומופבי מובהק, שלא השלים עד הסוף עם היותו הומוסקסואל. כזה שהחברה גורמת לו תמיד לפקפק בהיותו כזה כשהיא מציבה מראה למולו, בין שמדובר בחברה הסטרייטית ובין שמדובר בקהילה הלהט"בית. וגיבור ששונא את הקהילה הזאת זה גיבור מקורי, ממש לא פוליטיקלי קורקט וכזה שטרם קראתי.
זהו הרומן השני של מור. ספרו הראשון, "להציל את דובי הקוטב" (2021), על "האשכנזי האחרון" בחברה ישראלית־ספרדית, היה רומן סנטימנטלי וראשוני ופחות נועז מהרומן הנוכחי, שיש בו משהו סוחף ואחר, קול שעוד לא נשמע. אמנם גם ארי ברומן הזה, בדומה לאופק, הגיבור הצעיר ברומן הקודם, הוא פרוטגוניסט בכייני־משהו, והדבר לא עובד לטובתו לאורך הרומן, כי במידת מה השניים הופכים לגיבורים המנדנדים קצת לקוראים, מלאי רחמים עצמיים ודמעות - אך עם זאת, "מצעד הבהמות" הוא רומן מפתיע.
העלילה פשוטה בתכלית, אולי פשוטה מדי: ארי נפרד מחברו לחיים, אהובו אורי, וכמו כל טיפוס אקסטרימי ורומנטי הוא עובר טלטלה רגשית, הפעם על רקע מצעד הגאווה, ויוצא למסע פנימי עשיר בדמיון ובאלימות קשה כדי לברר את זהותו. הוא מגיע בחזרה עד לחדר ילדותו אצל אביו, ויוצא למסע בזיכרונות הכמוסים והדחוקים שיש לו מסבו ומסבתו ומאמו, שמתה בצעירותו ממחלת הסרטן.
לאורך הרומן, הגיבור, שכאמור סולד מהקהילה, מאמץ את המונח הלעגני שזקנים מהעבר נהגו להשתמש בו "הומוסקסואליסט", שאותו שמע פעם מסבו לאחר טיול בים, כשהזקן המביט לעבר האופק אוחז בידו של הנער העדין וגורר אותו בכוח בלי להתחשב בו, עד שזה נופל בחול.
בכל פרק הרומן מחזיק איזושהי סצנה חזקה רגשית, ריאליסטית או חלומית, המובילה את הגיבור מיעד ליעד. הגיבור מוצא נחמה גם באהבת בעלי חיים ובטיפול בהם, למשל כלבים מזדמנים ומוזנחים בתל אביב הגדולה, או החתול שלו, אוליבר, שאיתו יש לו מערכת יחסים חברית אינטימית. באחד הפרקים יש גם תיאור מזוויע של אונס הומוסקסואלי נורא שעובר הגיבור, יש מין מטונף ודוחה בשירותים מלוכלכים, כניסה אל הארון במקום יציאה ממנו, ובכלל איזושהי תחושה בסיסית שהחברה שלנו, על כל פניה, היא חברה צבועה.
הגיבור של מור הוא לא רק גיבור הומוסקסואלי מחאתי, אלא גם גיבור קיומי חזק, כמו גיבוריו של סארטר ב"אינטימיות" או הולדן קולפילד הצעיר ב"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר. אלא שארי הוא בן 40, ילד שמסרב להתבגר, ואת האמת הוא מוצא במחאה שלו כלפי העולם, וגם בעיסוק במכוער כיָפה. תיאורי הזיעה, איברי הגוף, אלימות ריאליסטית וסימבולית, אלה הרגעים החזקים ברומן, שלעיתים - וזאת חולשתו - כתוב כמעין "יומני היקר", בסגנון "קמתי, התרחצתי, התלבשתי והלכתי לעבודה". העלילה הליניארית (ארי הולך לקנות חומוס לאורי, פוגש בדרך שכנה לסבית וכו') היתה יכולה להיתרם מלהפוך לקצת יותר מורכבת וסיבתית. כשהוא חורג מזה ומפליג לעבר הדמיון, הוא מעניין יותר.
ארי שונא את ההתברגנות המשפחתית של הקהילה הלהט"בית. הוא מבקר קשות את שכניו, זוג הומוסקסואלים שהביאו ילד לעולם באמצעות פונדקאות. ועדיין, האצבע המאשימה, או דווקא זו שהוא מזוהה איתה, נוגעת בצד השני של המפה.
השם הפרובוקטיבי "מצעד הבהמות", כמובן, לקוח ממצעדים שארגנו פעילי ימין קיצוני ותושבים חרדים ברחובות ירושלים. המצעדים כונו על ידי המארגנים בשם "מצעד העוז והענווה", והתקיימו כשהם מלווים בחמורים, בעיזים ובכלבים, כאות מחאה על מצעד הגאווה שנערך בעיר. המצעדים הפכו לסמל לשנאת הקהילה הגאה מצד פלגים קיצוניים בחברה הדתית ובציבור הימני.
יש משהו בועט ונועז בהומוסקסואל שקורא לרומן שלו "מצעד הבהמות", כי ככה הוא רואה את מערכות היחסים בקהילה שממנה בא. כך, למשל, הוא מתאר סיטואציה בהמית ממש, סוריאליסטית־זוועתית־סמלית ארוכה של תשוקה, מוות ואפסות הקיום האנושי והחייתי:
"מייד הופיעו במוחי הבזקים, הבלחות והבהובים מסנוורים של בהמות, הומואיות בנות זונות... ובעיני רוחי גבר מבוגר רעול פנים נכנס למקווה. בידיו סחב בהמה. הגבר היה חסון אך גם הבהמה היתה כבדה, כולה מטונפת בבוץ, דשא וזוהמה... הגבר עמד מול מרכז המקווה עם הבהמה העגומה, ובהנפה ארוכה השליך את הבהמה למים. קול נהמה דקה בקע ונסדק, מההה ממהה ממההה. התגלשות המים עם פגישת בשר הבהמה לא הפחידה את הגברתן שרכן אל הבהמה".
תקוותי שמור יזנח את הרומן הווידוי ההומוסקסואלי של היחיד ויפנה לכתיבה חברתית וריאליסטית יותר. נראה שאת הגיבור הצעיר או המבוגר החופר לעומק בנימי נפשו הוא מיצה בספריו הראשונים. יש לי תחושה שאם יכוון גבוה ורחב יותר, הוא יוכל להניב יצירה מעולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו