גם בספרות המד"ב יש מלחמה קרה - והסובייטים מנצחים

רוב קוראי המדע הבדיוני במערב רגילים לחשוב על הז'אנר לפי התחנות הבאות: מרי שלי וז'ול ורן במאה ה־19, ה.ג' וולס בתחילת המאה ה־20, ומשם לתור הזהב של אייזק אסימוב, ארתור סי. קלארק, רוברט היינליין ושות', והלאה לסייברפאנק ולמד"ב בן־זמננו. מה שמשותף לכל הרשימה הזו: כמעט כולה מורכבת מיוצרים שכתבו באנגלית ובמרחב האנגלו־סקסי. מדי פעם משתלב ברשימה יוצר מזרח־אירופאי, כמו סטניסלב לם או קארל צ'אפק, אבל זה נוטה להימצא בשולי השדה.

אבל האמת היא שלאורך כל המאה ה־20 ואחריה נכתבו הרבה מאוד יצירות מד"ב מעברו השני של מסך הברזל. בעיקר ברוסיה, אבל גם בפולין, בצ'כיה ועוד. לפעמים הן נבעו מהתפתחויות טכנולוגיות ומהמרוץ לחלל, שהיו דומיננטיים בהוויה הסובייטית לא פחות מאשר בזו האמריקנית; לפעמים מהחזון האוטופי של הקומוניזם; ולפעמים דווקא מהעובדה שצנזורים נטו להקל ראש ביצירות בדיוניות על עולמות רחוקים ולאפשר שם חופש אמנותי שלא התקיים בתחומים אחרים.

הבדל מעניין הוא שבעוד בארה"ב ז'אנר המדע הבדיוני נחשב ספרות פופולרית, ולעיתים קרובות גם נחותה מבחינה ספרותית - המדע הבדיוני הסובייטי נחשב ספרות עילית, דווקא בגלל העיסוק שלו בעתיד, במשמעות הטכנולוגיה ובגורל האנושות. קריאת המדע הבדיוני שנכתב במזרח אירופה מעלה תמונה מעניינת מאוד על אפשרויות ואופקים שונים של הז'אנר.

"אאליטה, או: שקיעת המאדים" של אלכסיי טולסטוי (קרוב משפחה רחוק של הטולסטוי הידוע יותר), שפורסם לראשונה ב־1923, הוא מיצירות המד"ב הראשונות במרחב הסובייטי. גיבורי הספר הם המהנדס מסטיסלב סרגייביץ' לוס, שבונה רכב חלל שמסוגל להגיע למאדים, ואלכסיי איוואנוביץ' גוסב, חייל משוחרר שמצטרף למסע לשם ההרפתקה והחידוש. השניים מגיעים למאדים ומגלים שם תרבות חייזרית עתיקה ומפותחת טכנולוגית, שמצויה בשלבי גסיסה. הם לומדים את הסביבה שלהם, מסתבכים באהבות ובתככים פוליטיים ואפילו מנסים להנהיג בכוכב מהפכת פועלים, עם תוצאות מעורבות.

לעומת האופטימיות העצומה של אסימוב או קלארק, הרפתקת המד"ב של טולסטוי ספוגה בייאוש הקיומי שמאפיין הרבה מהספרות הרוסית של המאה ה־19. לוס, רדוף לאחר מות אשתו האהובה, יותר בורח מכדור הארץ מאשר שואף למאדים, ואילו גוסב מכור לריגוש שבמלחמה ולא מצליח למצוא אושר בנישואיו. נאומו של לוס בעת ההמראה הוא הדבר הרחוק ביותר שאפשר לדמיין מ"צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות": "לא מגיע לי להיות הראשון שיחדור לתוך סודות השמיים. מה אני אמצא שם? את האימה שבתוכי... אני לא ממציא גאון, לא מגלה ארצות חדש, לא גיבור אמיץ ולא בעל חזון - אני פחדן, פליט. אני בורח מייאוש חסר תקווה".

במאדים, כאמור, הנוסעים מגלים גזע חייזרי שלכאורה יש לו הכל - מלבד היוזמה והרצון לחיות. לשם כך החייזרים שולחים איתותים לכדור הארץ, בתקווה שהמין האנושי יוכל להשיב אותם לחיים, אם דרך אהבה ואם דרך מלחמה. כאן טולסטוי שוזר אל תוך הסיפור גם מיתולוגיות אזוטריות, כשמתברר שהקשר בין מאדים לכדור הארץ החל לפני עשרות אלפי שנים סביב חורבנה של אטלנטיס, שתושביה המריאו לחלל בכוח קסם; וגם תיאוריות בנות־זמנו לגבי העלייה והשקיעה של גזעים וציוויליזציות.

באופן שעשוי להיראות זר ואפילו אבסורדי לקוראים בני־זמננו, יצר החיים שמביאים איתם תושבי כדור הארץ מיוצג כאן על ידי המהפכה הקומוניסטית, שאותה הם מייצאים לכוכב האדום. יש כאן שיקוף של מחלוקת פוליטית מימי לנין, בשאלה אם המהפכה היא בינלאומית או שהיא צריכה להישאר ממוקדת ברוסיה, אבל בהחלט ניתן לקרוא כאן גם מסר על־זמני, שלפיו כוח החיים של עמים ותרבויות קשור ביכולת לדמיין עולם צודק יותר ובנכונות להילחם למענו.
מי שמחפשים יישום מקורי של תיאוריות מדעיות כנראה לא ימצאו אותו כאן. עקרון המסע בחלל שלוס מפתח הוא מופרך, והביולוגיה של אנשי המאדים דומה כל כך לזו האנושית, שהגזעים מסוגלים להתרבות זה עם זה. ההסבר לכך, למי שתהה, הוא ש"בכל מקום צורת החיים העליונה היא יצור דמוי אדם", שכן "הוא צלמו ודמותו של אדון היקום" (לצד הקומוניזם, הספר כולו נוצרי למדי, כולל התייחסות לאהבתו של ישו שעוטפת את כדור הארץ).

גם דמויות הנשים לא מוצלחות יותר מאלה שמוצאים במד"ב האמריקני הקלאסי - אמנם בת המאדים אאליטה, שהספר נקרא על שמה, היא נסיכה ובעלת ידע עצום, אבל קשה לומר שיש לה אישיות משלה, והיא משמשת בעיקר מכשיר עלילתי; ואיחה, בת המאדים שבה מתאהב גוסב, היא גרועה בהרבה מהבחינות האלה.
למרות הפגמים הללו, מדובר ביצירה מסקרנת ומרחיבת אופקים, במיוחד לחובבי מדע בדיוני או למי שמתעניינים בספרות ובתרבות הרוסיות.

אאליטה, או: שקיעת המאדים,
אלכסיי טולסטוי , תרגום: מיכאל שקודניקוב, פרדס