רומן חדש על איטליה הפשיסטית חושף את הריקבון שמאחורי ההצהרות הגדולות

"לא קל להשיל מעלייך גופה של אדם מת". כך נפתח הרומן "החברה המקוללת" מאת ביאטריצ'ה סלביוני. השנה היא 1936, על גדת נהר הלמברו, איטליה. שתי ילדות, כמעט נערות, מנסות להסתיר את גופתו של גבר שניסה לפגוע באחת מהן - פרנצ'סקה, שמספרת את הסיפור. הסצנה היבשה, הכמעט עובדתית, מציבה את קו השבר שממנו נולד הספר: הרגע שבו הילדות מסתיימת לא מתוך בחירה, אלא מכורח, בראש ובראשונה חברתי, מגדרי ומעמדי, גם אם גופה של הנערה, עם תחילת המחזור החודשי, מסמן אף הוא את קו המעבר.

סלביוני עוקבת אחר פרנצ'סקה, ילדה בת 12 מעיירה קטנה בצפון איטליה תחת שלטון מוסוליני. היא גדלה בבית מסודר, עם אם נוקשה ואב סובלני, ונמשכת לעולם שמחוץ לגבולות הבית, אל הנהר ואל מדלנה, נערה בת גילה, ענייה ומרדנית, שהעיירה כולה מכנה אותה "המקוללת". סביב מדלנה מרחפות שמועות על כוחות אפלים ועל אסונות שנגרמו בגללה. אבל פרנצ'סקה לא מקבלת את האבחנות הללו כאקסיומות, והיא נמשכת דווקא אל החיים האחרים האלה, שנדמים כפשוטים, חשופים, אותנטיים ונטולי שקר בורגני. החברות בין השתיים שנולדת מתוך סקרנות הופכת במהרה לקשר הדוק, עיקש ועקבי. אמנם כזה שטעון באי־הבנות ובקצרים בתקשורת, אך גם במחויבות הדדית שחזקה יותר מכל דבר אחר, ואף הופכת לברית של ממש.

הנהר הוא הלב הפועם של הספר. לא רק שתי הנערות נמשכות אליו, אלא גם הקוראים, ובעיקר הקוראות, שששות אלי החופש שהוא נושא עימו. כשהנערות פושטות את בגדיהן ומתכסות בבוץ, נולדת תחושה של שחרור שלא תלויה באיש. שם נרקמת גם תחושת השוויון הנדירה בתוך עולם שמלמד בנות לציית. סלביוני כותבת על רגעי ההתנסות האלה בפשטות, בלי דרמה מיותרת, ולכן הם נראים כל כך אמיתיים ומשכנעים. אך עם זאת, הנהר אינו רק מקום מפלט - הוא גם מרחב של סיכון ושל פיתוי. ולכן החברות הזו, שביסודה עומדת תחושת חירות, תובעת מחיר.

ובאמת, ברקע נשמעת כל הזמן המציאות הפוליטית החונקת. העיירה הקטנה חיה על פי הקודים של המשטר הדתי והפשיסטי, ובעולמה המעמד והמגדר הם שקובעים את גבולות האפשר. השכבה העליונה הנראית לעין היא זו של המשטר והציות לו: דגלים, נאומים וסיסמאות של נאמנות. אבל מתחתיה רוחש עולם אנושי אחר, שבו האנשים חיים, בוגדים, עוזרים זה לזה, שורדים.

סיפורה של דונטלה, אחותה של מדלנה, מגלם היטב את סדרי העולם הזה. הנערה הצעירה מתפתה להאמין להבטחותיו של צעיר עשיר ממשפחה פשיסטית רמת־מעלה. הוא מבטיח לה נישואים, והיא מאמינה לו. אך כשהיא נכנסת להיריון הוא נוטש אותה מייד, והאשמה נופלת עליה. זוהי דרכו של העולם שסלביוני מתארת: עולם שבו הגברים פוגעים, הנשים נושאות והחברה שותקת. מאוחר יותר, כשהוא פוגע גם בפרנצ'סקה עצמה בכנסייה, היא כבר מבינה, כמי שמספרת את הסיפור ומתעדת, שהאלימות אינה חריגה, אלא השגרה.

לרקע הזה נוספת ברומן גם המלחמה בין איטליה לאתיופיה, שהתרחשה בשנים 1936-1935, ושמבליטה עוד יותר את הצביעות שבמשטר. הפשיסטים האדוקים, מי שמטיפים לנאמנות מוחלטת לדוצ'ה, מתחמקים מהגיוס באמתלות רפואיות - ודווקא הצעירים הפשוטים, העניים והלא מזוהים פוליטית הם אלה שנשלחים למלחמה. הפער הזה חושף את הריקבון שמאחורי ההצהרות, ואת המרחק שבין האידיאולוגיה לבין המציאות.

סלביוני מצליחה לתאר היטב את המרקם האנושי של העיירה: את האם שמטיפה לצניעות אך מנהלת רומן עם אחד מנכבדי המקום, את בעל המכולת הקשוח שמתגלה כאיש טוב לב, את הנשים שמעמידות פני נאמנות למשטר אבל מתקשות למסור לטובתו את זהבן. בתוך עולם הצביעות הזה, דווקא במשפחתה של פרנצ'סקה מתגלה דמות מיטיבה - דמות האב. הוא היחיד שמגלה כלפיה רוך ועקביות, ונמנע פעם אחר פעם מדרישות האם להעניש אותה. בכך הוא שומר על איזון שקט מול האם, המבקשת ליישר קו עם הנורמות החברתיות.

עם זאת, סלביוני כופה על הרומן הר כגיגית מחשבות עכשוויות על כוח נשי ועצמאות, שלא שייכות לעולמה של ילדה באיטליה הפשיסטית. במקום לאפשר לדמויות לפעול מתוך ההיגיון של זמנן, היא מטעינה אותן בתודעה עדכנית מדי שלא היתה קיימת אז כציווי חברתי. הפער הזה בין התקופה לשפה יוצר תחושה של אי־הלימה שפוגעת באמינותו של הרומן, וביתר שאת בסופו, ומרחיקה אותו מן האמת ההיסטורית שהוא מבקש לשחזר.

ובכל זאת, "החברה המקוללת" הוא רומן קריא ושלם. סלביוני כותבת בשפה צלולה ובלי סנטימנטליות, ומצליחה לשמור על כתיבה מאופקת שגם כשהיא נוגעת בכאב - לא גולשת לרגשנות או לדרמה. בסופו של דבר, זה רומן שמבקש לנסח מחדש את האפשרות של חסד בתוך עולם דתי ופשיסטי, שבו האל והכוח מתערבבים זה בזה. סלביוני מציעה מבט אחר על אנושיות שקטה, כמעט פרטית, שמתקיימת למרות המשטר ולמרות הפחד. האנושיות הזו, העקשנית והפשוטה, היא עצמה סוג של נחמה, ואולי גם הבעת אמון בטוב שעוד אפשר למצוא בבני האדם.