קול מה שהושתק

כמעט 50 שנה חלפו מאז הלילה שבו תפסה את השלטון בארגנטינה החונטה הצבאית, שסילקה את מתנגדיה וביצרה את מעמדה באמצעות מעצרים, עינויים ורצח תחת הכותרת "תהליך הארגון מחדש של האומה". 50 שנה, ומתברר שהפצעים - זיכרונות שנות האימה ובעיקר המלחמה המתמשכת בהכחשה, במחיקת האמת ובנרמול הזוועות - מסרבים להגליד. הדבר ניכר מאוד גם ב"גורמים חתרניים", אסופת סיפורים קצרים מארגנטינה (שליקטה ותרגמה מיכל קריסטל), שאף כי נכתבו בתקופות שונות ומנקודות מבט שונות, מכולם עולה הניסיון להתמודד עם תחושות מטרידות מאוד של חוסר אונים, כאב, זעם וניסיונות לנרמל דברים שהדעת לא סובלת את נרמולם.

הקובץ כולל שמות מוכרים יותר ופחות, כמו בחוליו קורטסר, מבכירי סופריה של ארצו ובוודאי מהמתורגמים והמפורסמים שבהם; ג'יזרמו מרטינס, שספריו "רציחות נוסח אוקספורד" ו"רציחות נוסח אליס" הפכו גם בארץ לסוג של ספרי פולחן; ואיידה בורטניק, סופרת ותסריטאית שעל אף הפריחה הגדולה שהיתה מנת חלקה לאחר תום ימי משטר הגנרלים, זהו תרגום ראשון שלה לעברית.

בתוך 16 הסיפורים הללו יש כאלה המתרחשים בבירה בואנוס איירס, בקרב אינטלקטואלים ומביני דבר, אחרים בעיירות נידחות המתנהלות תחת ערפילים של הדחקה וניסיון הכחשה, ואחרים מביטים באירועים ההם ממרחק השנים. ביחד הם יוצרים מארג מעניין מאוד של התבוננות בחיים הנמשכים גם כשהאלימות הולכת וגוברת, ושל סולידריות ותקווה שלעיתים משמשות חבל הצלה, אבל לעיתים הן גם מסוכנות מאוד.

"הרבה פעמים כשהמכולת ריקה ורק זמזום הדבורים נשמע בה, אני נזכר בבחור שאף פעם לא ידענו מה שמו ואיש בעיירה לא הזכיר שוב", כותב ג'יזרמו מרטינס בסיפור "גיהינום גדול". המספר, בעל המכולת בעיירה הזעירה, מתאר כמעט בלקוניות את היעלמותם בו־בזמן של הבחור ושל אישה נוספת, את הוויכוחים המושתקים, את הפחד לדון בשאלה מה קרה, ואז, משנמצאות בבור גופות, אחד הקצינים "התייצב מולנו ושלח אותנו לקבור מחדש את הגוויות, בדיוק כמו שהן היו. כולנו חזרנו אל האתים, איש לא העז לומר דבר".

ב"המלמול" מאת קרלוס גמרו, נחשף בבהירות מטרידה המנגנון המביא את האזרחים (במקרה זה במהלך שיעור ביולוגיה בתיכון) לאמץ את הנרטיב שלפיו השלטון מיטיב עם ארצם, ומי שמבקר אותו הוא סוג של עוכר־ארצם. תלמיד בודד ממלמל כי מה שנאמר על ארגנטינה "זוהי האמת", אך קולו אינו נשמע. ב"סימטריות", אחד משני סיפורים מאת לואיסה ולנסואלה, מתוארת אובססיה של קצין לאסירה, וברור שהסיפור נכתב בהתבסס על עדויות על התעללויות מיניות שביצעו חברי החונטה.

האם הם הדחיקו כדי לשרוד? ואיזו אשמה הם נושאים עד היום על השתיקה הזו? "מילאתי פקודות", כותב אב קצין לבנו המתנכר לו, במילים הבלתי נמנעות, המשקפות בעצם הבנאליות שלהן את עוצמת הרוע ואטימות הלב שמפעילים משטרים כאלה בשם רדיפת הכוח.

ההפיכה שהתרחשה בארגנטינה בשלהי מארס 1976 לא היתה הצעד הפוליטי האלים הראשון במדינה, שלצבא היתה בה השפעה גדולה על השלטון. מדינה שידעה מקרי רצח פוליטיים והתנגשויות אידיאולוגיות אלימות, ושהיתה מוקפת במדינות שהתנהלו תחת משטרים דיקטטוריים. כך שרק מעטים הופתעו לאחר הדחתה של איסבל פרון (אשתו השלישית של הקולונל חואן פרון, שירשה את הנשיאות לאחר מותו), כשהאלימות החלה לחלחל לכל תחומי החיים ואמנים כיכבו ברשימות שחורות וסומנו כאויבי העם.

המציאות עוצבה מחדש באמצעות צנזורה ותעמולה של עיתונאים מטעם, וכל ביקורת על השלטון, שעל פי ההערכות חיסל עשרות אלפים מבני ארצו, נחשבה פגיעה מהותית באומה, שפטריוטים של ממש מצווים להכחיש ולמחוק.

בהקדמה לספר, שנכתבה על ידי ד"ר סבסטיאן בן־דניאל, הוא כותב על מולדתו. על לילה של סוף קיץ, שבו "סומן קו בחיי האומה ואזרחיה, המפריד בין מה שהיה ומה שיבוא ושהותיר פצעים שמסרבים להגליד". נדמה שאם יש סיכוי להחלמה במקום כמו ארגנטינה, שבו לא באמת נעשה צדק עם כל מי שנתנו את ידם להתנהלות האימים ההיא - הרי הוא בספרות כזו, שכפי שכותבת המתרגמת: "בכוחה להעניק קול למה שהושתק".