בספרו החדש, העיתונאי גדעון אלון מדווח מהשטח, והפעם כסב מודאג

בספרו "סופה עזה" העיתונאי גדעון אלון לוקח את הקוראים למסע בנפתולי הלחימה, הן כעיתונאי חוקר והן כסב מודאג

כוחות צה"ל ברצועת עזה. צילום: דוברות צה"ל

גדעון אלון, לשעבר עיתונאי "ישראל היום", מוכר לציבור בזכות שנים של סיקורים פוליטיים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה, ושבאמתחתו ארבעה ספרים על המערכת הפוליטית. בספרו החדש, "סופה עזה", הוא יוצא למסע לא שגרתי עבורו. לא עוד ספר עיוני־אובייקטיבי, אלא יצירה משולבת: תיעוד אירועי הלחימה בעזה בתוך יומן אישי חשוף וכואב, שבו הוא לא נרתע מתיאורים של מצוקות, צדקנות מוסרית, כאב של המשפחות והחטופים. מצד שני, הוא מחייב את עצמו לבצע ראיונות אובייקטיביים עיתונאיים ונותן למרואייניו לדבר מבלי שיפריע להם.

כמו ביומן מלחמה קלאסי, "סופה עזה" נע בין תיאורים מהשטח, דיווחים מהקבינט המדיני־ביטחוני ותובנות שנולדו תוך כדי תנועה. אלון לא מתיימר לכתוב היסטוריה, אלא לתפוס רגעי תדהמה, אחריות וגם גאווה. הוא פוגש לוחמים, אנשי מודיעין, דיפלומטים, וגם את אלה שמעדיפים להישאר מאחורי הקלעים. יש בו צניעות של מתעד ועין חדה של חוקר, והוא מתייחס למלחמה לא כ"עוד מבצע", אלא כאירוע משנה תודעה, שמבחינתו חוצה קווים פוליטיים ורגשיים גם יחד.

זהו יומן המלחמה, החל מ־7 באוקטובר, דרך ימי הקרבות, המו"מ וסוגיית השבויים והנעדרים (שטרם נפתרה בזמן שהספר נכתב). יש כאן חמישה ראיונות מרכזיים, בין השאר עם העיתונאי שמעון אלקבץ, בעבר מפקד גלי צה"ל, שמתגורר בכפר עזה ושבתו סיוון ובן זוגה נאור חסידים נרצחו בידי חמאס; עם דפנה ליאל, הכתבת הפרלמנטרית של ערוץ 12; ועם תא"ל (מיל') גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים.

אלון מאפשר להירש לדבר בלי להפריע, ודווקא מתוך הריחוק הזה צומחת אינטימיות יוצאת דופן. הירש מספר על הכאב, על הכישלונות ועל השאלות שאין להן תשובה. זו אולי אחת החשיפות האנושיות ביותר שנכתבו מאז פרוץ המלחמה - לא משום שהיא מגלה סוד ביטחוני, אלא מפני שהיא מראה איך נראית עייפות של מדינה בעיניו של אדם אחד.

אחד מההיבטים המרגשים הוא היותו של אלון הורה וסב, שבמהלך המלחמה מתמודד לא רק כמתעד חיצוני, אלא כמי שחווה את מוראות המלחמה מקרוב: ארבעה מנכדיו שירתו בתפקידים שונים, וגם הוא חווה לילות רבים ללא שינה.

אלון שומר על הטון המאופק שאפיין אותו לאורך הקריירה. הוא לא מחפש אשמים בשמות, אך גם לא עוקף את השאלות הקשות: למה קרה מה שקרה, מדוע לא נלמדו הלקחים, ואיך אפשר היה אחרת. הוא משלב בין ציטוטים מדויקים לבין קטעים אישיים, שבהם ניכרת הדאגה הסבאית לא פחות מהעניין הציבורי. זו כתיבה שמשלבת את המהדורה המרכזית עם חדר המשפחה, והמעבר ביניהם נעשה בטבעיות נדירה.

יש בספר גם רגעים של גילוי: רמיזות לפגישות עם בכירים שנשארו מחוץ לפרוטוקול, הערות על המתח שבין מערכת הביטחון לדרג המדיני, ופרטים שלא נכתבו קודם על ניהול המו"מ סביב החטופים. אלון כותב בקולו של מי שמכיר היטב את מנגנוני המדינה, האופן שבו ידיעה מתגבשת ואת הדקות שבהן מחליטים מה מפרסמים ומה שומרים בלב. מה שהופך את "סופה עזה" ליותר מיומן מלחמה הוא היכולת שלו לעבור מהציבורי אל האישי בלי לאבד שיווי משקל.

גדעון אלון, סופה עזה, צילום: הוצאה עצמית

הקוראים נעים בין דיווחים כמעט טכניים על מהלכים בשטח למשפטים קטנים שמכאיבים בדיוק בגלל פשטותם, שיחות עם חיילים צעירים, הודעות טלגרם באמצע הלילה, או תובנה של סב שמביט בנכדו החוזר מהקרב. התוצאה היא שילוב נדיר של תיעוד והרגשה: ספר שהוא גם מסמך וגם לב פועם. מבחינה ספרותית זו כתיבה בהירה, מדויקת ומרוסנת, כמעט כמו דוח אישי למען הדורות הבאים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר