מאובססיה לסדרות בלש - לרומן הרומנטי: איל אדר מממש הבטחה

איל אדר, שהיה הבטחה ספרותית בשנות ה־90, כשעורכים ספרותיים ידועי שם כמו הפרופסורים גבריאל מוקד ומנחם פרי סמכו את ידיהם עליו, חוזר כעת אל הקוראים הישראלים כעבור כ־20 שנות שתיקה עם רומן מאתגר ומרתק.

אדר מתמחה, אז וגם היום, בתפר שבין מודרניזם לפוסטמודרניזם ובערבוב מקורי של ז'אנרים. הוא ידע יפה ובאופן ייחודי לשלב בין סיפורי אימת ילדות פסיכולוגיים ואישיים מאוד לבין סיפור מתח חזק ותבניתי בנוסח פילם נואר בקובץ סיפוריו הראשון, "חיוכו של נער המעלית"; ובין חוסר הרצון להתבגר ולהתברגן לבין ריצה אל העולם הטכנולוגי ברומן הראשון שלו, "השיטה של קרלו". למעשה, אדר היה בין הראשונים שכתבו רומן אישי ישראלי על עולם המחשבים, שגיבורו הוא איש מחשבים.

גם בספר החדש שלו, "מכת שמש", הוא מבין אינטואיטיבית איך לשחק את המשחק העדין שבין הז'אנרים השונים בתוך רומן אחד, כדי ליצור שיקוף של האמנות על החיים. הפעם הוא נע כסופר ניסיוני קריא בין הרומן הרומנטי, עולם הדייטים, לבין ההתמכרות לסדרות הטלוויזיה והסטרימינג.

הדמויות שלו - שוב, גם אז וגם היום - הן תמיד עגולות ומדויקות ולעולם לא בנאליות. כאן מדובר באביתר ולארה, שהכירו באתר היכרויות. היא לונדונית שמתגוררת בארץ, שחיה איזושהי אובססיה לבעלה הקודם שאבד לה, ושיש לה חשבון לא סגור עימו. זאת, מכיוון שהוא נהג לקיים מפגשי מין מזדמנים וחפוזים בשירותי מסעדות ובמקומות ציבוריים - בעוד לארה צופה.

מולה, האובססיה של אביתר היא אסקפיסטית. הוא חי בתוך סדרות טלוויזיוניות, סדרות בלש, עד שהוא בעצמו הופך לבלש. אלא שאדר הוא כותב חכם. הוא יודע היטב שכניסה לסרט או לסדרה באמנות היא דבר בנאלי, ולכן, באופן מתוחכם, הוא מותיר את גיבורו גם בתוך הסדרה וגם מחוצה לה בו־בזמן.

ברגע שנגמרה סדרת הבלשים האהובה עליו - שהסתיימה, כמקובל, בשיא שצפוי לו המשך, אך בסופו של דבר בוטלה וירדה מהמסך - אביתר הגיבור יוצא להשלים את הסוף בעצמו, כבלש, ובדרך נכנס ממש לתפקידים שונים, וביניהם מרטין, בעלה של לארה, או שוטף הכלים במסעדה שבה ישבו. אם כן, יוצא שלארה ואביתר, האובססיביים והאומללים כל אחד בדרכו, אמורים להושיט יד זה לזה, מעבר לכל עולם האמת של ההדחקות והבריחות, ולהגיע לקשר אותנטי וחי ביניהם, קשר של אהבה אחרת.

אדר, שבבסיסו הוא סופר אקספרימנטלי אזוטרי, לא היה אמון על ז'אנר הרומן הרומנטי, אך הכתיבה המתוחכמת שלו והשימוש באמצעים ובמבעים של הז'אנר המסחרי הזה, שיש בהם הרבה מיסוד התשוקה, עלו יפה.

יש משהו פתייני מאוד ברומן הקאמרי והקצר הזה, שנבנה כרומן בארבעה חלקים שמחולקים לפרקונים קצרים, חדים וחכמים מאוד, שיש בהם פאנץ'. הפרקונים הללו הזכירו לי את הפואמות המתפרקות של אהרן שבתאי, שבהן הוא מבקש לבטא רגש באופן מתוחכם, כמו בספרו הטוב ביותר הקרוי פשוט "אהבה".

הפרקונים מכילים לא אחת תובנה, ידע, תחושה מקורית שלא תסולא בפז. הכל כאן קטן: זירת ההתרחשות, מגע הדמויות, אורך הפרק, הרומן מזדפזפ. זהו צו התקופה. לא נלך בגדולות ולא נבוז ליום קטנות.

מה שמחזיק את אביתר בתודעת לארה זה התחושה שהוא יכול להחליף את בעלה הנבזה ולהיות טוב ממנו בתפקיד שלו - בסדרה שהיא, לארה, בוראת לעצמה במוח. ומה שמחזיק את לארה בתודעת אביתר זה שלידה, הוא עצמו מרגיש כמו בתוך סצנה מסדרה, וזה מושך אותו לשתף פעולה. בעצם שניהם מתחפשים לאקסים מיתולוגיים של עצמם - עוד לפני שבכלל פיתחו מערכת יחסים זוגית.

לסדרה שבה אביתר צופה קוראים "שמש קשה", ולרומן של אדר קוראים "מכת שמש". לארה ואביתר אכן יחוו מכות ואכזבות קטנות תחת השמש, כי סיפור הסדרה הטלוויזיונית על הבלש והבלשית מסופר בקווים בולטים אך כלליים, ואילו חייהם של אביתר ולארה הממשיים מסופרים לפרטים, פנים וחוץ, בניסוח של משפטי סטקטו קצרים וקולעים.

הנה לארה המתארת לאביתר, שמתאר לנו הקוראים, את יחסיה הביזאריים עם בעלה לשעבר, מרטין, שהיה שוכב עם אהובותיו במקומות מזדמנים ובשירותים, בקצב ובדיוק מרהיב: "שם, בשירותים של המסעדה, הם שוכבים כמו חיות פרא, חופשיים מעכבות, ואחר כך גומרים את כל מגבות הנייר כדי לספוג את הזיעה שנשפכה מהם, נוזלת מחזה שטוח אל חזה מלא".

פירוק האיברים הזה, לפתע זאת לא תשוקה. הניכור והבוז שלארה חשה כלפי בעלה - ועצם זה שלמרות זאת, היא מרותקת לכך, במה שנדמה כגבול הסטייה - את כל עולם האמת והדימויים הללו אדר יודע להעביר היטב לקוראים. כאמור, חיים שלמים ברגע נתון, אך דבר לא נפתר.