חתן פרס ברנר הטרי: "אני דּוֹבֵר מֵתִית"

עמיחי שלו היה שקוע באיזו שיחה, אולי ויכוח ביתי שגרתי, כשהגיעה שיחת הטלפון מאגודת הסופרים. מאחר שלא יכול היה להתפנות לענות, חיכתה לו הודעה: רצינו לבשר לך שזכית בפרס ברנר. שלו אומר שהופתע ולא הופתע. מצד אחד, כתב היד של "היסוד הנפשי" כבר זכה בפרס אקו"ם שהוגש אליו בעילום שם. מצד שני, הספר נכתב אחרי כמעט עשור של שתיקה מצידו, כשכבר היה משוכנע שזהו, הוא את שלו כתב וייתכן מאוד שימיו כסופר וכמשורר תמו.

"אני לא יודע איך זה אצל אחרים", הוא אומר בראיון שנערך לרגל זכייתו בפרס, "אבל די היה לי ברור שיכול להיות שאני לא אכתוב יותר. הרי כשאתה גומר לכתוב ספר, אין לך שום ודאות שאי־פעם יהיה לך עוד רעיון טוב ותוכל גם לכתוב אותו. כל השנים האלה ערכתי ולימדתי, והופתעתי מאוד שדווקא בתקופה המאוד קשה הזו של הטיפול באבא שלי, פתאום הכתיבה התעוררה בי שוב".

"כשמאבדים הורה זה בכל זאת מוות חסר תחליף, גם אם מדובר במשהו צפוי וטבעי, מוות של אדם מבוגר שמיצה את החיים. זה האדם שהכיר אותך הכי מקרוב והכי הרבה זמן, ובלי קשר לתפקיד שלהם או למקום שהיה להם בחיים שלך, זו עמדה מאוד משונה להישאר בלי הורים בחיים האלה"

שלו, בן 52, אכן ביצע קאמבק מרשים. "היסוד הנפשי", שכתוב ב־127 פרגמנטים, נע בין זיכרונות ילדות והתבגרות להווה שבו הגיבור מטפל באביו הסיעודי בימיו האחרונים, ואגב כך בוחן את מערכת היחסים הקשה בין האב והבן ואת האפשרות לסלוח ולהמשיך הלאה.

"כשאבא שלי נכנס למצבו הסיעודי, בגיל 85", שלו מספר, "הבנתי שעוד מעט הוא לא יהיה יותר, והחלטתי לכתוב. זו לא היתה החלטה לכתוב ספר, אלא רצון לכתוב לעצמי רשימה של זיכרונות, כי מי יודע עוד כמה זמן אני בעצמי אוכל לזכור הכל".

האפשרות לסלוח מתממשת באופן חד־צדדי, יש לציין. האב, שמתואר כאיש קשה, בחלקים מזניח ומתעלל אפילו, אינו משתנה. הבן הוא שלמד לחיות לצד הזיכרונות הכואבים ולהרפות מהם, להחלים בכוחות עצמו מהצלקות שהותירו ולהפוך את הדרמות ליצירת אמנות.

"הדיכאון שלי הוא אולי גנטי (אמא), אבל אתה האירוע המכונן שלו", כותב שלו. "אתה הדלק שהניע אותו שנים. ואני כבר התגברתי עליך. אני לא כועס. אתה מה שאתה... אין לי שום טענות. לא על החגורות. לא על המכות. לא על העונשים. לא על ההשפלות. לא על ההתעלמויות. ואתה יודע למה? בגלל היסוד הנפשי... אני לא חושב שעשית משהו רק כדי להזיק. לכן אני סולח לך על הכל".

״הספר מייצר תמונה הרבה יותר קשה מכפי שהיתה במציאות", אומר שלו ומדגיש שהוא לא כתב ממואר. אמנם, קווי המתאר של הספר, סיפורי החיים של הגיבור, דומים מאוד לביוגרפיה שלו. ועדיין, הוא הרשה לעצמו להדגיש במיוחד את המרכיבים הדרמטיים, לחדד את כל מה שהפך את הסיפור למעניין יותר, וגם למלא את החסר בבדיון. ״חלק גדול מהזיכרונות שלי כבר קמלו", הוא אומר, ״ואין אנשים חיים שיכולתי לשוחח איתם כדי להשלים את מה שלא זכרתי, אז המצאתי. זה אחד היתרונות הגדולים של הכתיבה - היא אפשרה לי לעבד את הדברים ולשכלל אותם".

חסר קבוע

הביוגרפיה של שלו לא חסרה אירועים קשים. הראשון, המכונן כפי שהוא מדגיש, הוא מותה של אמו. הוא היה בן 9 בלבד כשאמו טבעה למוות בבריכה במלון שבו שהו בנופש משפחתי בסיאטל. הוא ואחיו מצאו אותה שם, מונחת על קרקעית הבריכה, ואף שהוא זוכר במעומעם את ההלוויה ואת מודעות האבל ברחוב, האירוע לא דובר במשפחה - לא במהלך הטיסה חזרה ארצה, לא במהלך השבעה ולא בשנים שלאחר מכן.

״לא כיף לקחת את עצמך ואת הקוראים לבית חולים. זה לא מקום שנעים להיות בו. אני מבין את הרתיעה, את הנטייה הטבעית של אדם שלוקח ספר ליד וקורא על הגב שלו שמדובר באדם חולה וכל זה, ומחליט שבא לו משהו יותר משמח"

כילד לא היו לו כלים כלשהם לעבד את האבל, ורק בשנות ה־20 שלו הוא יכול היה להבין שמשהו קשה מקנן בתוכו וללכת לטיפול. אמו, שהיתה ילידת ליברפול, השאירה לו חיבה עמוקה לספרות, אזרחות בריטית וכמובן גם מחויבות לקבוצת הכדורגל האגדית של העיר. הוא כתב עליה בקובץ הנובלות ״ימי הפופ״, שבמרכזן נער שאמו מתה באופן מסתורי, מוות שחולל נתק בין האב לבנו, והוא מוצא נחמה במוזיקה; וגם בפואמה ״מרסיסייד״, מין מסע שורשים לירי אל נופי הילדות של אמו, שבו הוא תיאר את עצמו כמי ש״דּוֹבֵר מֵתִית, שְׂפַת אֵם לְמַתְחִילִים".

ראיינתי את שלו אז, בשנת 2009, כש״ימי הפופ״ זכה באופן יוצא דופן להוצאה מחודשת, והוא אמר שאין לו ספק שהמוות הזה ימשיך להופיע בכתיבה שלו, אבל הוא מקווה שככותב הוא יוכל לקחת את הטראומה למקום אחר. הוא הצליח. ״היסוד הנפשי״ שלו מתמקד בעקבות שהמוות הותיר בחייהם של בני המשפחה הנותרים.

עודד, גיבור הספר, נרתם לטיפול באב החולה, המביע רצון למות ורצון להיאחז בחיים גם יחד, ואף שהוא זוכר היטב כיצד הוא נהג לבייש אותו בפומבי, כמה פחד להישאר לבד בבית כשהאב העדיף לבלות את הלילות אצל זוגתו החדשה ואילו עונשים גופניים טקסיים ממש קיבל כשהרגיז את אביו, הוא עושה זאת בהתמסרות מלאה. הוא רואה בבהירות איך הקשיים שחווה האב הם שהובילו אותו להתנהג כפי שהתנהג, ומתנחם בעובדה שהוא, הילד, הנער ואחר כך הגבר הצעיר שבעצמו אב לשני בנים, דומה יותר לאם ההיא מאשר לאב. פרט לקרחת שירש ממנו, כמובן.

היה לך ברור שתטפל בו? למרות המצוקות הגדולות שאתה מתאר ביחסיכם לאורך השנים?

״כן. בחיי הבוגרים היחסים ביני לבין אבא שלי היו בסדר. זה לא היה קשר קרוב או אינטנסיבי. הייתי רואה אותו אחת לשבועיים בערך, משהו בו התרכך והוא היה סבא טוב. הסיפורים שהבאתי בספר התרחשו לפני המון שנים, וכאדם בוגר אני יכול להסתכל עליהם ולומר שהם כבר לא קשורים לחיים, בטח לא ליומיום שלי. ממש כמו שאני מסתכל על מות אמא שלי, שהפך לסוג של חסר קבוע, אבל כבר לא נמצא בתוך החיים שלי ממש. במובן זה, הספר יוצר תמונה לא מאוזנת, כי בחרתי להביא בו את כל מה שהיה לו כוח דרמטי חזק ולא לכתוב על רגעים או תקופות של שלווה".

הטיפול בקשיש סיעודי הוא עניין קשה ולא נעים גם כשמדובר באדם אהוב מאוד, ובכל זאת הגיבור, וגם אתה - לא ניסיתם לחמוק מזה.

״אבא שלי בעצמו, שהיה הבן הבכור במשפחה שלו, חמק מזה כשאבא שלו היה חולה וגסס, והשאיר את העבודה לאחיו הצעיר. הוא גם לא החליף לי חיתולים כשהייתי תינוק, והשאיר את זה לאמא שלי ולאחותי הגדולה, כמובן. אצלנו הדברים קרו מהר, אחותי נרתמה לטיפול בו באופן טוטלי, אבל המצב הסיעודי שלו נמשך שנתיים והיה ברור שאם צריך - אני אתן את חלקי".

"לא כיף גדול"

במהלך הכתיבה, הוא אומר, עברו בו מחשבות על כך שייתכן שהטקסט לא יתקבל בשמחה על ידי קוראים, ובוודאי לא על ידי מו״לים, כי אחרי הכל, מי רוצה לקרוא על בתי חולים ומחלקות סיעודיות. ״גם לא כיף גדול לכתוב רומן שמתרחש במקומות כאלה", הוא מודה. ״לא כיף לקחת את עצמך ואת הקוראים לבית חולים, כי זה לא מקום שנעים להיות בו. יש כמובן ספרים נפלאים שמתרחשים שם, אבל באופן כללי אני מבין את הרתיעה, את הנטייה הטבעית האנושית של אדם שלוקח ספר ליד בחנות ספרים וקורא על הגב שלו שמדובר באדם חולה וכל זה, ומחליט שבא לו משהו יותר משמח. איכשהו צלחתי את זה, כנראה הצלחתי להגיע למינון הנכון".

״מהטיפול באבא למדתי שאתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה, אבל במציאות יש נסיבות שבהן התכנונים שלך לא ישימים. היה ברור שאבא שלי רוצה למות, אבל גם מאוד רוצה להישאר בחיים. אין לי מושג איך ארגיש אם אני אגיע יום אחד למצבו"

שלו, יש לציין, לא שוכח לטעון את הספר בהומור דקיק, שהופך את הדמויות שלו לאנושיות מאוד. אשתו של הגיבור מסרבת לצפות איתו ב״תרגיע״ של לארי דייוויד בטענה שהוא דביל ומזכיר לה אותו; אביו עוזב מקום עבודה כי אינו מסוגל להמשיך להיות ״זה שאשתו נפטרה״; בפעם הראשונה שהוא מחליף לאביו חיתול, הוא חוצה את מסדרונות המחלקה שאנשי הצוות שלה יצאו להפסקה, ומאושפזים אחרים קוראים אליו מן החדרים, בסצנה שמזכירה סצנות קולנועיות קלאסיות במסדרונות בית סוהר, וכנראה לא במקרה.

הגיבור שלך רואה את ההידרדרות ואת חוסר האונים של אביו, ומתחיל לאגור תרופות. הוא מתנחם במחשבה שאם הוא יגיע למצב הזה, הוא יוכל לשים קץ לחייו. כך חשבת במהלך השנתיים הללו?

״מהטיפול באבא שלי למדתי בעיקר שאתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה, אבל במציאות יש כל מיני נסיבות שבהן התכנונים שלך בכלל לא ישימים ושאין לך מושג איך תרגיש כשבאמת תגיע למצב הזה. היה ברור שאבא שלי רוצה למות, אבל גם מאוד רוצה להישאר בחיים, כך שאין לי מושג איך אני ארגיש אם אני אגיע יום אחד למצבו".

כשהאחות בספר אומרת לבן שאביו בדיכאון, הוא מציע שיביאו לו ליצן רפואי, כי לאב, לדבריו, אין את היכולת להיות מדוכא, ״אין את הפקודה הזאת במערכת״. על עצמו, לעומת זאת, הוא כותב, ״אתה נזכר בדיכאון הראשון שלך. ככל הנראה בגיל 10. לא אכלת, לא דיברת. רק מה שצריך. אם היה שואל משהו ולא היית עונה לו, היית חוטף. בשלב מסוים משהו בך דווקא רצה לחטוף, אפילו חשבתי לחתוך את הוורידים באמבטיה... אבל היו בבית רק סכיני גילוח חד־פעמיים".

שלו אכן התמודד במשך שנים עם דיכאונות, ולדבריו הוא מתאים להנחה המדעית הקלאסית שאומרת שאובדן שאינו מטופל ואבל שאינו מעובד, באים כך לידי ביטוי. הגיבור שלו שוקל לקעקע על זרועו את המשפט של ת"ס אליוט There is not Relief But in Grief (״אין הקלה מלבד האבל״), ובפועל שלו קעקע על זרועו משפט מתוך ״יומן אבל״ של רולאן בארת׳: "מעתה ולעולמי עד הריני בעצמי אמי שלי".

עם כל ההפרדה בין טיפול ליצירה אמנותית, במקרה של ״היסוד הנפשי״ הכתיבה היתה עבורך תרפיה?

״יכול להיות, אם כי תרפיה זה מושג קצת ערטילאי בעיניי. כבר לפני שכתבתי את הספר הגעתי למקום שבו העבר לא עיכב אותי, לא מנע ממני לתפקד. מבחינה רגשית השתחררתי מזמן, כך שהכתיבה על אבא שלי ועל הילדות לא שימשה הפעם פורקן. אני לא כותב כל הזמן, אבל כשאני בתוך זה אני בהחלט מרגיש שמתווספת לחיים שלי שכבה שלא היתה קיימת שם קודם".

ספרתי ויש בספר רק 21 מופעים של המילה ״אמא״, לא כולן בהקשר למוות של אם הגיבור.

״שמרתי את הנוכחות שלה בספר למינימום, וכתבתי את המוות שלה אחרת לגמרי מכפי שהתרחש במציאות. כשאבא שלי מת כבר הייתי בן 49, ובמקום רגשי טוב. הבעיה היא שכשמאבדים הורה זה בכל זאת מוות חסר תחליף, גם אם מדובר במשהו צפוי וטבעי, מוות של אדם מבוגר שמיצה את החיים. זה האדם שהכיר אותך הכי מקרוב והכי הרבה זמן, ובלי קשר לתפקיד שלהם או למקום שהיה להם בחיים שלך, זו עמדה מאוד משונה להישאר בלי הורים בחיים האלה".

הגיבור שלך סולח לאבא שלו בסופו של דבר, אבל חוזר ואומר לעצמו שטוב שהוא דומה לאמא יותר מכפי שהוא דומה לאבא. ומתברר שאת כישרון הכתיבה כנראה ירשת מאמא שלך.

״היא עלתה ארצה בגיל 18 ושלטה בעברית ממש כמו באנגלית, למעט זה שנשאר לה קצת מבטא. גיליתי שהיא כתבה כשהיתה נערה, ואפילו מצאתי עיתון שבו היא פרסמה כתבה על מלחמת ששת הימים וכמה קטעים שהיא שלחה לתחרויות סיפורים וזכתה בהן".

שלו, אגב, שיחק בהרכב המייסד של נבחרת הסופרים הישראלית בכדורגל (מייסודו של אסף גברון), שהתחרתה בהצלחה במשחקים בינלאומיים, אבל בינתיים התפרקה. הגיל, הוא אומר, עושה את שלו, והוא כבר לא מסוגל לרוץ מגרשים שלמים, אין לו אוויר. ועדיין, החיבה לכדורגל נשארה, וספציפית למועדון ליברפול. מכל האנשים, היתה זו אמו שהפכה אותו לאוהד.

״זה משהו שנשאר איתך לכל החיים, אם כי לאחרונה פגשתי קרובים מאנגליה והם טוענים שסבא שלי בכלל אהד את אוורטון, הקבוצה השנייה בעיר ליברפול, שזה מאוד דרמטי. לטענתם, הגברים במשפחה אהדו את אוורטון והנשים את ליברפול. אני לא ממש מאמין לגרסה הזו, כי אני זוכר שסבא הביא לי ולאחי כשהיינו קטנים מדי כדורגל אדומים, ואין בעולם אוהד שיביא לנכדים שלו מדים של הקבוצה היריבה. זה חטא שאין עליו כפרה".