מדילן לסטונס, רון מיברג לוקח אותנו לטיול באמריקה

רון מיברג שייך לסוג אנשי העיתונות שכבר לא קיימים היום, עיתונאי ה"ניו־ג'ורנליזם". זהו סגנון כתיבה אישי, המעמיד את האובייקטיביות בספק ואת העיתונאי ועולמו במרכז, כבעל עמדה ותפקיד חברתי. הכתיבה האישית הזו נבדלת מטורי הדעה הפרשניים, בעצם היותה מייצרת אווירה וכתובה עם עושר לשוני או סגנון מובחן.

זוהי כתיבה שממילא היא חצי־ספרותית, והכותב הוא אלוהי הפרטים, המתאר דברים בפרוטרוט גם אם הם טפלים ואגביים, רצוי גם עם ממד אירוני והומור מריר. עיתונאי ה"ניו־ג'ורנליזם", כמו כל המודרניסטים האדוקים, יודעים את האמת האבסולוטית האסתטית. הם לא מדברים איתנו בגובה העיניים: או שהם מעריצים תופעה, או שהם בזים לה. אין אצלם אמצע, כי האמצע אפור ופחות מעניין.

אבי התפיסה הזו הוא האנטר ס' תומפסון האמריקני, שכתב את ספר המאמרים הנודע "פחד ותיעוב בלאס וגאס", או בתרגומו הישיר יותר של מיברג - "פחד וגועל נפש בלאס וגאס", שעליו כותב מיברג בספרו רשימה פרטנית ומלאת הערכה.

אך נדמה שחלף זמנו של ה"ניו־ג'ורנליזם". היום יש פחות סבלנות להגיגים, והכתיבה העיתונאית בעיקרה היא תכליתית וקצרה. בנוף הזה, מיברג נראה כמין דינוזאור פואטי.

מיברג, שכבר כ־20 שנה מתגורר במיין הקרה, כותב ב"אטלנטיס" ממקום שיפוטי וגבוה מאוד רק על מה שהוא אוהב ושנוגע בנימי נפשו. כך, בעשרות רשימות עיתונאיות חווייתיות שנבחרו מתוך מאות שכתב לאורך השנים, הוא מתאר את ארה"ב הדמיונית שלו. את אמריקה כפי שהיה רוצה שתהיה וכפי שחלם אותה: כסוג של יבשת אבודה וחלומית, מין אטלנטיס פרטית שכזאת.

פחות עניינו אותי הכתבות ההדוניסטיות על מיני מאכלים בארה"ב, בצפונה ובדרומה. גם לא הנגיעות הפוליטיות שלו, למשל מה באמת קרה לאוסאמה בן לאדן. מיברג חזק בעיקר בכתיבה על תחומי האמנות, המוזיקה, הקולנוע (השכלתו האקדמית היא קולנועית), האמנות הפלסטית והספרות.

רשימתו "בוב דילן, עשינו ממנו צימעס" היא יצירת מופת קטנה, של מעריץ הנפרד סופית מאמן שהוא אהבת חייו במופע האחרון שאליו הלך. כאן, מיברג הציני מנסה לגלות ביקורתיות וסרקזם בריא כלפי דילן, אך לא ממש מצליח, כמי שרואה אותו כזמר שהוא "היוצר החשוב ביותר של טקסטים במאה ה־20", כלשונו, וכמי שעיצב את תודעתו של מיברג. לא יעזור, ההערצה גוברת על ההתפכחות.
יפה להלל היא גם הרשימה האישית מאוד של מיברג על אביו, "מאפיית מיברג, שלח לחמך". אביו, בעל מאפייה מוכרת בגבעתיים, ישב בלילה עם רובה ציידי חוגלות בחיקו, וארב לחולדות, אויבות המאפייה, כדי לטבוח בהן. רשימת מופת נוספת היא זו על הרולינג סטונס, עוד מוסד מוזיקלי נערץ על מיברג. כאן, ב"רולינג סטונס, פרידה מ־1969, אבנים וסכינים", מיברג המושחז מצליח לתפוס את רגע המעבר משנות ה־60 ל־70, במופע האימים האלים של הסטונס שבו נכחו מלאכי הגיהינום, השומרים רכובי האופנועים - אירוע שנגמר ברצח.

ויש עוד הרבה: הנסיעה שלו לראיין את מקסים גילן, המשורר ואיש השמאל הרדיקלי שנאסר עליו לחזור לארץ דאז, והריב האסתטי על מזון עם אמנון דנקנר האנין; או הנסיעה שלו לראיין את מי שחתום על ספרי "הסנדק", מריו פוזו בעל משקפי הקרן, זה שחתום על שלל מטבעות הלשון המוכרים על המאפיה האיטלקית (וזה שכתב עם קופולה את התסריטים האלמותיים לטרילוגיה הקולנועית); ובסוף הספר, רשימה אישית ויפה של מיברג על עצמו, כאדם שהערך הביקורתי שהוביל אותו כל חייו גרם לו לבסוף להיות חולה ובודד, לרדת מנכסיו ולמכור את ציוריו - במקרה הזה, הדפס איכותי של אנדי וורהול בעבודה הנודעת שלו "דיוקנה של גרייס קלי".

ככלל, מתוך הרשימות עולה התחושה כי פעם, לפני עידן ההייטק, העיתונות היתה מקום של שמנה וסולתה, מקום פריבילגי שהיה בו המון כסף ומעמד. במסעותיו העיתונאיים, מיברג מבזבז עם חברו־אויבו דנקנר (וגם בלעדיו) המון כספים. אבל ממש כמו בעולם הפרסום, כל החגיגה האסתטית הזאת נגמרה מזמן.

מה שנשאר בכל זאת הוא הכתיבה הבסיסית הטובה והאיכותית של מיברג. הנה דוגמה: "אין לי ספק שזאת היתה הפגישה האחרונה בינינו (דילן המופיע ומיברג בקהל; ר"י). שקלול הגילים ותוחלת החיים בלתי נמנע. הורים אינם אמורים לקבור חלילה את ילדיהם, אבל גם להיפרד מתחנות התרבות שלהם כפי שאני נפרד בשנים האחרונות, לא מומלץ.

"זה הפך למשחק טריוויה מגונה שבו מי שעושה טרנדינג הוא לרוב חלל התרבות הבא. מצד אחד, אנחנו מחוברים בעיקר ליצירתם האמנותית הוותיקה שהגדירה אותנו ותמיד עומדת לרשותנו (למיברג יש באוטו אייפוד עם 15 אלף שירים, כמה מאות מהם של דילן; ר"י), אבל בלי המחברים נותרות היצירות הללו כמו ציוד הלחימה של חייל שנהרג בקרב.

"דילן ב'ביקון' (תיאטרון בניו יורק; ר"י) היה כה מפויס, חיוני, מחובר ומרגש, שאני שמח שהייתי שם. 16 שעות נהיגה אינן מוסיפות לי בריאות. כבר כמה ימים מאז חזרתי הביתה שאני מחבר את החתיכות המפורקות. אבל לא התעצלתי והלכתי עם תחושת הבטן שלי. הלכתי לומר שלום לחבר ותיק. נפרדנו כידידים".