איילת גונדר־גושן לא לוקחת סיכונים ברומן החדש שלה, וחבל

הסופרת איילת גונדר־גושן פרצה אל תודעת אוהבי הספרות העברית־ישראלית כאשר זכתה בפרס ספיר לספרי ביכורים על ספרה "לילה אחד, מרקוביץ'" ב־2012, ספר שעוסק בקבוצת גברים ישראלים שנישאו בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה כדי להצילן. הסיפור מתמקד במרקוביץ', שלא מתגרש מאשתו "הזמנית", וכבר שם אפשר היה להרגיש שגונדר־גושן מתאימה ככפפה ליד למיינסטרים של אוהבי הספרות הישראלית. בשפה תקנית ספרותית וישירה היא יודעת היטב לגולל עלילה קולנועית של ריאליזם פסיכולוגי מובהק, וכבר אז אפשר היה לזהות שאם תתמיד, נכוֹנו לה עתידות.

מאז היא כתבה במרץ ארבעה רומנים נוספים, כולל "אורחים" שיצא לאחרונה. היא פסיכולוגית במקצועה, והדבר ניכר בכתיבתה. היא תמיד תעסוק במעגל השני, המשפחתי, של הגיבורים, כשהמעגל החברתי והמעגל האישי המצומצם יהיו ברקע. בדומה לספרים הקודמים, גם ב"אורחים" היא מצליחה לקרב עלילות רחוקות ולהדביק אותן זו לזו באופן מקורי.

בצד אחד יש משפחה, שהיא למעשה גיבורת הספר: אמא, אבא ופעוט בשם אורי. האם, נעמי קציר, נמצאת בביתה בתחילת הרומן עם גבר זר, פועל ערבי שהזמין בעלה, לחרדתה הרבה. זאת החרדה המוכרת שגם מושפעת מהקיטש של האוריינט ומהקֶסֶם המזרחי הארוטי, אותו קסם שנמצא גם ב"תפוחים מן המדבר" של סביון ליברכט (שבו סיפור שמזכיר את הפרק הראשון הארוך ברומן זה). כך, משפצים ערבים נכנסים לעבוד ומציתים את דמיונה של האישה הסאחית הישראלית הפרוגרסיבית.

נעמי מנסה לשמור על התינוק מהפועל, על חפצי הבית מהתינוק ועל תדמיתה האהובה. במילים אחרות, היא מנסה להישאר בשליטה מלאה בהוויה - סיפורת פסיכולוגיסטית כבר אמרנו. כאשר הבעל שלה יובל מגיע הביתה, הפועל כבר עצור במשטרה. לא אומַר כאן למה כדי להימנע מספוילר, אך נעמי יודעת את האמת, אלא שהיא בוחרת לשתוק. למקרה הטראומטי הזה תהיה השלכה על המשפחה הגרעינית הקטנה ועל עלילת הרומן כולו, שיתגלגל מכפר ערבי ועד לניגריה הרחוקה.

בְּציר אחר של העלילה נמצאים עוד שני גיבורים: אברם, נער אתיופי שבור לב, עוזר של בעל המכולת סטאס, נציג הטוב הנאיבי בסיפור (לגונדר־גושן יש תמיד פלירט עם האחֵר באשר הוא במסגרת המערביות הפרוגרסיבית). רק אברם יוכל, אולי, לתקן את המצב שנוצר. הגיבורה השנייה היא נוגה, פסיכולוגית ישראלית היושבת בלאגוס, ניגריה, שהמשפחה הישראלית הגרעינית מגיעה אליה בחלקו השני של הרומן. נוגה מסתירה סודות מהמטופלים שלה, ובעיקר מעצמה, בחזקת הסנדלר הולך יחף או הגמל אינו רואה את דבשתו ושאר דימויים משליים מוּכּרים מעין אלה.

אודה על האמת - בדומה לשני ספרים אחרים משלה, קראתי את הספר בנשימה עצורה. גונדר־גושן אכן יודעת לברוא עלילות למען קורא ירוץ בהן. השם היפה "אורחים" הוא כמובן כללי וסימבולי, הרי כולנו בעצם אורחים בעולם הזה, הן בחיפה שבה גרה המשפחה, הן בכפר הערבי שבו גרה משפחת הפועל הערבי והן בניגריה הרחוקה.

לאלבר קאמי יש סיפור מופת נודע מתוך קובץ הסיפורים "גלות ומלכות" שנקרא "האורח". בצרפתית המילה אורח משמשת גם בהוראת מארח. הסיפור דן בדילמה מוסרית של מורֶה: האם למסור אסיר ערבי באלג'יריה הצרפתית שרצח מישהו, על רקע משפחתי בכלל, לידי השלטונות, או לשחררו ולתת לו ללכת לכפרו. גיבור הסיפור הקצר של קאמי מזכיר במידה רבה את גיבורי הרומן של גונדר־גושן, אלא שהגיבורים של גונדר־גושן בורגניים בהרבה, לחובבי הז'אנר.

אין ספק, לגונדר־גושן יש יכולת כתיבה מרשימה, אך לאורך הכתיבה תהיתי למה היא לא מגלה יותר אומץ ומעיזה לקחת סיכונים בשבירות התודעה של גיבוריה. זה לא מתפקיד המבקר להגיד לסופרת איך לכתוב, אבל אישה עם כישרון כתיבה כמו שלה - מדוע תמשיך לפסוע בשבילים המוכרים של הריאליזם הפסיכולוגי הקוגניטיבי המוכר לעייפה, ולא תרים צוואר גבוה־גבוה, כמו ברבור יפה, אל עולמות אחרים ואל כתיבה אוונגרדית יותר? עניין לענות בו.

על העטיפה של הספר מצוי הציור המופלא של יאן אסלין מ־1650 "הברבור המאוים", שהוא מעין מקבילה לנפש הגיבורה נעמי. הדבר מוסבר בעמוד 127 ברומן הזה. הנה, תוכלו להתרשם מיכולת הכתיבה של גונדר־גושן ולתהות אם היא עצמה יכולה להרים את הצוואר מעבר לריאליזם הפסיכולוגי המוכר ולהעז לכתוב גם קצת אחרת: "אימא שלה, אולי כדי לגרש את השקט, התחילה להמהם את המנגינה מ'אגם הברבורים'. 'את זוכרת שלקחתי אותך לבלט, כשהם הגיעו לארץ?'. היא זכרה: טעם הגלידה בקפטריה בהפסקה, הרכבת הארוכה מחיפה לתל אביב, רקדניות עטויות כתר נוצות לבן.

כמה ענוגה נראתה לה אז הציפור הלבנה הזאת, עם הצוואר האצילי שלה. רק כשבגרה וראתה ברבור אמיתי, בפארק בלונדון, גילתה כמה הם יכולים להיות תוקפניים. את יודעת, אמרה לאימא שלה, אחרי שרואים ברבור מקרוב מבינים שזאת לא ציפור עדינה בכלל, אפילו די אגרסיבית". גונדר־גושן היא ברבור ספרותי יפה, והגיע הזמן שהיא גם תאיים עלינו קצת, הקוראים.