פְלוֹרָה בֶּן שַׁבָּת | סיפור קצר מאת משה סויסה

מי שלא ראה את פלורה בֶּן שַׁבָּת עליה השלום עושה ספונג׳ה, לא ראה מהי ספונג׳ה מימיו. כי פלורה לא היתה מאותן העושות את מלאכת הניקיון מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אלא היתה מכוונת בה בכל דקדוקיה ורזיה, ובכל יום ויום היתה מוסיפה בקודש ומקבלת על עצמה חומרה נוספת במלאכת השטיפה, עד שיצא שמה למרחוק כמי שמהדרת בעבודתה ככוהן גדול בעבודתו בזמן שבית המקדש היה עומד על מכונו. ובעוד שאר עובדות הניקיון היו עוסקות במקצוען למען מחייתן, פלורה היתה עושה ספונג׳ה לשמה. אמנם כמו כל עמיתותיה גם היא היתה דורשת שכר עבור עמלה, אולם אצלה הספונג׳ה גופא היתה עיקר, והדמים טפלים לה.

מעולם לא ראה אותה אדם בשוק ללא כלי עבודתה. היא היתה מקדימה שלום לכל אדם, היתה כורה אוזן לצרות חברותיה ומעולם לא פרטה בפניהן את צערה, כי פלורה עליה השלום צדקת גמורה היתה, וידעה כי גדול שכרם של ייסורין, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ.

כשם שאמן אינו מורח צבע על בד טרם שיבחן את הקנבס בקפידה, כך פלורה מעולם לא שפכה על הרצפות מים בבהילות ובחופזה. תחילה בחנה את כמות האור שהבליח מן החלונות, את זוויות האריחים, את העקבות שנותרו מן הלילה, את כתמי הסוליות מיום האתמול, ורק לאחר שנדמה כי הבית כולו עשה עצמו בית קיבול להכיל את טיפולה המסור, היתה מושיטה את ידה אל הדלי, נותנת לתוכו שתי כפות של אקונומיקה, לא גדושות ולא מחוקות אלא טפופות. אחר כך היתה כופפת את ברכיה, לוחצת בידה הימנית על הסחבה, בידה השמאלית היתה מאזנת את הדלי, ובתנועה סיבובית, כמעט מחולית, היתה פורשת את שכבת הרטיבות הראשונה על הרצפה. בצעדים מדודים עברה על כל קו ריצוף, מותירה אחריה שובל רטוב ומבריק. היא לא דילגה על אף שעל אבל גם לא עברה על אותו מקום פעמיים. קול הספיגה היה עמום, כאילו היתה זו שיחה אינטימית שהתנהלה בין המים לבין האריחים. תנועותיה המדויקות היו הרמוניות ואסתטיות כשל רקדנית בלט קלאסי מיומנת, עד שנדמה כי היא, המגב והסמרטוט חד הם.

מרגלא היה שגור בפיה: אמנות הניקוי אינה מאבק, אלא הידברות. לאחר שתמה המלאכה, קינחה בידה את הזיעה שטפטפה ממצחה ולחשה לעצמה: ״אֵוָוה סאפי, עכשיו אפשר לחיות כאן באמת״.
פלורה היתה מאותן בְּנוֹת עֲלִיָּה שרוח הבריות ורוח המקום נוחה מהן. תוכה היה כברה, לא הלכה רכיל ולֹא רָגַל על לשונה, היתה בעלת עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, הסתפקה במועט ולא הילכה בגדולות ובנפלאות ממנה.

היא עבדה בבתי גבירים ופרנסים ואצל אצולת הממון של העיירה הקטנה, והכל היו מחזרים אחר שירותיה. בעיתותיה הפנויות היה דופקת על בתי קשישים, חולים ועריריים ומנקה את בתיהם חינם אין כסף. וכדי שלא לביישם היתה אומרת להם כי נשלחה מטעם שירותי הרווחה הממשלתיים. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן, ובסתר לבה קיוותה כי בזכות זה אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לה. כי פלורה עֲקָרָה לֹא יָלָדָה וה׳ סָגַר בְּעַד רַחְמָהּ.

היא היתה בעלת גוף דקיק ונמוכת קומה. פניה היו עגולות, לחייה סמוקות ומלאות, סנטרה מעוגל, עיניה חומות, שערה גלי, ואף על פי שידה היתה משגת לקנות נעליים אופנתיות או נעלי עבודה נוחות, תמיד הילכה בנעלי אצבע. היא דיברה מגרבית גבוהה וצרפתית רהוטה, ולפי שבעלה היה ממוצא רומני, גם העברית היתה שגורה בפיה יותר מאשר בפי חברותיה שעלו עימה יחד לישראל מן המגרב והמשיכו לשוחח עם בני זוגן בשפת מולדתם.

שנתיים לאחר שעלתה מרבאט, והיא צעירה בת עשרים, נישאה לזאב יַנקו, צעיר בן 25 שנים שעלה חודשיים לפניה מרומניה וחיזר אחריה במרץ. מכריה, שהתקשו לבטא את שם משפחתה החדש, המשיכו לקרוא לה כבימי רווקותה: פלורה בן שבת.

הכל הודו כי זאב ינקו היה זיווגה המושלם. מאז שסיים הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו ושָׁבַת ממלאכתו וַיִּנָּפַשׁ, הוא יושב ומזווג זיווגים לכל דִּצְרִיךְ, אבל נדמה היה כי זיווגם של שני אלו עלה לו יפה במיוחד.

זאב ינקו, גוץ בעל גוף מוצק ורחב כתפיים, שַׁחַר וְהִשְׁכִּים בכל יום לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר כדי לפתוח את הסנדלריה הקטנה שלו לפני הנץ החמה, בשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, כאילו העולם כולו תלוי היה בנעל אחת שנבקעה. חייו, כמו הנעליים שתיקן, נעו בין הפטיש לסדן - בין החסדים הרבים שגמל לזרים לבין צרותיו הפרטיות. על אף גילו הצעיר פניו היו חרושות קמטים, ושתי עיניו החומות היו כשתי גחלים לוחשות. ינקו דייק בעבודתו כאילו הוא כותב סת״ם. הוא תפר עור לעור בדבקות משל היה עסוק באיחוי לבבות סדוקים. אנשים היו פוקדים את הסנדלריה שלו לא רק לתיקון מנעלים אלא גם לעצה טובה, לבקשת הלוואה קטנה, לאוזן קשבת ולדיבוק חברים. כשהבחין בעינו הרגישה בלקוחות שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, החזיר להם את מעותיהם באמתלות שונות. בין קירות האבן הישנים וניחוחות העורות והדבקים העזים, היה נופח רוח חדשה בנעליים מרופטות שכבר שבקו חיים ובנשמות קרועות של אנשים מרי נפש.

מעשיהם של זוג גומלי החסד עלו למרומים כריח ניחוחים, ובשנת תשל״ו, שבועות אחדים לאחר שנשמעו תרועות השופר המסיימות את תפילת הנעילה של יום הכיפורים ומבשרות על קיבול תפילות, יצאה ברחבי העיירה בת קול שעשתה לה כנפיים במשק מלאכים ופשטה מפה לאוזן: כעבור עקרות בת עשור, פלורה בן שבת נפקדה, וה׳ פתח את רחמה.

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. לשמחת זבד הבת של שתי התאומות הוזמנו כמעט כל תושבי העיירה, מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. רגל קרושה, צ׳ורבה וסרמלה לצד מחמר, קוסקוס ושְבַּאכְּיַה הוצעו לרבים.

O O O

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כשהנצו הרימונים ורקפות נבטו בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, לְעֵת צֵאת הורים צעירים לגן העיר עם זאטוטיהם, הבחינה פלורה כי כף ידו של בעלה רעדה קלות וכוחותיו אינם כתמול־שלשום. בליבה קיוותה כי היה זה רק מעשה קונדס של שריר סורר, אולם כשהתופעה חזרה ונשנתה וגם בלסתותיו נראה מדי פעם רעד בלתי רצוני, האיצה בו להיבדק. תוצאות הבדיקה לא איחרו לבוא: פרקינסון.

שנה לאחר מכן, כשהתאומות בנות השנתיים כבר גמלו מחלב ואביהן החל לדעוך באיטיות, פלורה שמה לב כי שיניהן של בנותיה בקעו שלא כשורה. היא ניסתה לסלק את חששותיה לצדדים, אולם עם הזמן צורתן של הבנות החלה להתעוות בשל שינויים משמעותיים במבנה השלד. בדיקות רפואיות מורכבות העלו כי הן לוקות ב״תסמונת מורקיו״. הרופאים הסבירו לפלורה כי זוהי הפרעה גנטית נדירה הנובעת מחוסר באנזימים מסוימים. הם הבהירו לה כי קומתן תהיה גמדית, וכי הן עלולות ללקות בעתיד בבעיות במסתמי הלב, בפגיעה בראייה בשל עכירות הקרנית, באובדן שמיעה, בחסימת דרכי הנשימה ובכאבים כרוניים במפרקים.

באישון אחד הלילות, בעודי מהרהר במזלם הרע של פלורה וזאב ינקו, נקלעתי לקומפלקס גדול ומוקף חומת אבן, שאף על פי שהייתי בקי בשבילי העיירה הקטנה שלי ובסמטאותיה המועטות, מעולם לא ראיתיו ולא חזיתיו, משל היה חמץ שהוכמן היטב לפני הפסח לאחר שנמכר לנוכרי.

לאחר שנכנסתי בשערי המתחם וטיפסתי במהירות בגרם המעלות בן שלושים ושש המדרגות הצרות - אולי כמניין ל״ו הצדיקים שבכל דור ודור - שרוחב כל אחת מהן כאמה וטפח, תוך שאני מונה אותן במרוצתי אחת לאחת כאילו היו סממני הקטורת, נפתח לפניי טרקלין גדול שלא היה לו שיעור לא למטה ולא למעלה ולא לצדדין, משל נשאב מזיכרון נשכח. ובמטותא מכם הקוראים, אל תנודו בראשכם ואל תבוזו לי בלבבכם, כי אין אני מן המפריזים על המידה ולא גדשתי את הסאה אלא מחקתיה הרבה.

קירות הטרקלין היו מחופים עץ ממורט כהה ומהגוני וספונים לוחות עבים שנשאו עליהם את חותם הזמן והיו חרוטים ומגולפים בחריטות עדינות ובתבליטים סבוכים שנולדו ממכחולו של אמן לא נודע.
מן התקרה הגבוהה השתלשלו נברשות קריסטל כבדות בנות עשרות זרועות מזוגגות בלבן חלב. האור שבקע מהן נשבר באלפי שבירות זעירות והפיץ הבהוב שהרטיט את קווי השיש שברצפה. השיש, בגוונים של שנהב ושחור, התעקל בעורקים טבעיים שהתפתלו כמו נהרות קפואים.

בעומק האולם, לִפְנַי וְלִפְנִים, ניצבו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת עמודי שיש כבדים שעמדו זקופים כאילו הם נושאים בעצמם את התקרה ואת השמיים שמעליה. כל אחד מהם נחרץ בפיתוחים מהסוג הישן של גריפונים שגופם, זנבם ורגליהם האחוריות היו כשל אריה וראשיהם, כנפיהם וטפריהם הקדמיים כשל עיט. האוויר הדחוס שמילא את חלל האולם היה ספוג בניחוח קלוש של לַכָּה עתיקה ופרחים טריים כאילו הזמן קפא מאז כלתה מלאכת בניית ההיכל המפואר.

הטרקלין היה ריק מאדם. במרכזו היה כִּסֵּא גדול רָם וְנִשָּׂא עשוי שֵׁן ומצופה זָהָב מוּפָז. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת נחושת קלל קידמו את פני הכִּסֵּא, משענת קשתית מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת. וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה. לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַלכי תבל מאז המלך שלמה. ועל הכסא יושבים יחדיו פלורה וזאב ינקו, ושולי גלימותיהם המפוארות מלאים את ההיכל. פסעתי בלאט לעבר הכיסא כדי לומר לפלורה כי סוף־סוף יֵשׁ שָׂכָר לפעולתה, אבל הזקיפים עצרו בעדי, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי.

וַאיקַץ משנתי, וְהִנֵּה חֲלוֹם.

שעה קלה אחר כך, בדרכי לעבודה, ראיתי את פלורה נושאת בידיה את המגב, הדלי והסמרטוט בדרכה לבתי אחד הגבירים. עיניה היו טרוטות, שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.