משפחה זה משפחה | סיפור קצר מאת מתן חרמוני

א.
אני אוהב שדות תעופה. אני לא היחיד, זה בטוח, ובכל זאת. גם אני מסיבותיי, שקרוב לוודאי שהן דומות לאלה של אחרים, כמו למשל שכולם כאן עברו בדיקה ביטחונית, ואתה יכול להסתובב לך בלב שקט בין חברות התעופה. או למשל בליל השפות, המלבושים, הגינונים והמסורות. יש כאן אוניברסליות מנומסת וממוזגת. הטמפרמנטים הלאומיים והעממיים השונים נמצאים כאן רק במידה שמערכת המיזוג המרכזית מאפשרת.

אני גם מקפיד לכנותו שדה התעופה, ואפילו נמל תעופה, ולא בכינוי הפמיליארי שנפוץ בשנים האחרונות, השדה. "אני יוצא אל השדה" פירושו כבר לא אני הולך לקטוף פרחים כדי לקלוע זר, או ללקט תבואה, לקט, פאה ושכחה, כדי לשבור שבר. היום כשאתה אומר "אני יוצא לשדה" פירוש הדבר הוא שהנה, אני לוקח מונית שתניח אותי בטרמינל מספר ככה וככה, כדי לתפוס את טיסה מספר ככה וככה ליעד ההוא וההוא. אני עדיין מבקש להבדיל בין שדה חמניות לשדה תעופה. ודווקא ככל שאני טס יותר, ככה אני מקפיד יותר. נהג המונית שואל: לאן, לשדה? ואני עונה "כן. לשדה התעופה. נמל התעופה בן־גוריון". כשאני בחוץ לארץ כבר אני פחות מקפיד בענייני השפה העברית והניואנסים השונים שלה. לפעמים, אחרי לא מעט ימים ב"שטח האויב", כמו שאמא של אשתי, זוגתי, נהגה לכנות כל מקום שמחוץ לתחום ריבונותה של מדינת ישראל, אני כבר רוצה לשמוע עברית סביבי. שפה שבה אל"ף היא אוהל ובי"ת זה בית.

במקצועי אני מרצה לכלכלה של מדינות מתפתחות, מלמד באוניברסיטה פרטית יקרה ויוקרתית במרכז הארץ. בזמנו עוד אפשר היה לחיות מהמשכורת, בטח כשגם זוגתי - או למען הדיוק, בשנים האחרונות היא זוגתי בנפרד - שהיא עורכת דין, הרוויחה אז סכומי עתק, אבל באיזשהו שלב התחילו להגיע כל מיני הצעות. ככל ששמך הולך לפניך, ככה מגיעות ההצעות. ושמי הולך לפניי. הולך גם הולך.

כבר כמעט עשור ארגונים, חברות ומשרדים ממשלתיים מזמינים אותי להרצות ולהדריך ולהנחות ולערוך יחד עם המנהלים שלהם מה שנקרא סיעור מוחות, כדי שאפשר יהיה להתפתח מבחינה כלכלית. שווקים, בורסות, יצוא, יבוא, מיסוי. ובעיקר, איך אפשר להרוויח, ולהרוויח עוד קצת. אני לא בטוח שכל מי שדיברתי והרציתי לפניו הוא חסיד אומות עולם, בלשון המעטה, אבל אולי במה שלימדתי יש כדי להועיל לא רק לשליט, אלא גם לבני עמו.

מה גם שרציתי, כמו שאמר בזמנו מי שאמר, לעשות לביתי. ואני, ברוך ה', עשיתי גם עשיתי. עשיתי ואני עדיין עושה. כאמור, לא בדקתי מהיכן הגיע כל דולר וכל יורו שהרווחתי. אני לפחות עשיתי את העבודה שלי ביושר. בואו נגיד שאם הייתי רוצה להכפיל ולשלש את הסכומים שאני מרוויח, כל מה שהייתי צריך לעשות היה להגיד ששווה לעבוד עם חברה בינלאומית א' ולא עם חברה ב'. ואידך זיל גמור, כמו שאומרים. אבל אני לא.

אני יושב ומקשיב ומסביר באנגלית רצוצה את מה שהם שילמו לי להסביר. וזה לא שהאנגלית שלי גרועה כל כך. פשוט ברור שאם אדבר באנגלית נורמלית הם לא יבינו מילה. אז אני שובר את השיניים ומותח את ההברות ולועס את הלשון - הכל כדי שיבינו מה אני אומר.

אבל אחרי שבוע או שבועיים שבהם אתה מדבר עם אבבה ביקילה ווילסון קיפקטר במוזמביק, או עם איוון וניקולאי באסטוניה או איפה שזה לא יהיה, או עם מתיאו ואלתיאו באלבניה או במובלעת קוסובו, אתה צריך לדבר קצת עם אברהם או יצחק או יעקב, ועם שמעון ולוי גם.

ב.
שני אנשים יושבים בבר של שדה תעופה בחו"ל, נניח בנמל התעופה הבינלאומי של פרנקפורט על המיין. זר שיסתכל בהם מרחוק, ספק אם יידע שאלה שני ישראלים. אבל אחד משלנו היה מזהה. תגידו שזו שפת הגוף? אולי. האופן שבו מניחים בני ארצנו את המרפק על הדלפק, אפשר. הרבה פעמים אפשר להכיר אותנו לפי האופן המרושל שבו אנחנו גורבים גרביים. כאילו פריט הלבוש ההכרחי הזה הוא משהו שלא אמור להיחשף לעיני הציבור. בעמדות מכירת הקפה אפשר להכיר אותנו לפי האופן שבו אנחנו שופכים את הסוכר אל תוך הקפה. זה לא קשה. ישראלים גם לא ממש יודעים ללבוש ז'קט. אצל רובנו, לפחות, לא באנו ממסורת של לבישת ז'קטים. מעילים, מקטורנים עלובים, כן - אבל לא ז'קטים כמו אלה שלובשים בשדה התעופה.

זה מה שאתה רואה מרחוק, כשמתגלים לפניך הפרטים. בלונג־שוט. כמו בציור "ציפורי לילה" של אדוארד הופר. בזום־אין מתגלים לפניך לא הפרטים, אלא פרטי־הפרטים. צורה של שיעור פנים ששותפה לישראליאנה כולה. פצעי הגילוח. הפלומה שצומחת באפרכסות האוזניים. או אם, למשל, אתה מזהה תגית ביגוד מוכרת, נניח דלתא. או קסטרו, משהו כזה. גולף.

מה שאתה עושה בשלב הזה, כשאתה מזהה את החבר החדש שלך, הוא לבקש ממנו באנגלית את החרדל, נניח, אם הזמנו לנו פרעצל בנמל התעופה הבינלאומי של פרנקפורט על המיין, כאמור. או "פאס מי דה טבסקו פליז" אם הזמנת לך אוכל מקסיקני. ובמקום לנסות לאמץ לך מבטא זר - מה שבואו נודה באמת, לא ממש מצליח - אתה פשוט נותן להברות לבקוע ולצאת, ושכנך לבר בשדה התעופה הבינלאומי של פרנקפוקרט כבר יודע היטב מי אתה. אני, למשל, יודע להבחין בחיתוך הדיבור של מה שהיה נקרא פעם "ההתיישבות העובדת".

אם הבחור שלידך רוצה גם הוא להחליף כמה מילים בישראלית, הוא מושיט לך את הטבסקו ואומר "בכבוד", או "בתיאבון" או משהו כזה. לרוב הם רוצים לדבר. לדבר ולדבר. ורק על עצמם, רק על עצמם. מצד שני, יצאו לי כמה מפגשים מועילים מהעניין הזה. בואו נגיד ככה, גברים ישראלים שנוסעים למדינות מתפתחות נוסעים לעשות עסקים. תמיד יש מה לעשות שם. לחנוך מערכת בנקאות, לפקח על הקמת בית חולים, ללמד חיילים בשירות לובנגולו מלך זולו לעשות פזצט"א. ועם אנשים שנוסעים לעשות עסקים אפשר לעשות עסקים. פה מישהו צריך ייעוץ, מפנים אלי. חברה נקלעה לקשיים וצריכה תיווך, אני מתווך. אחרי הכל, אני כלכלן, פרופסור. מומחה בעל שם לצמיחה של כלכלות מתפתחות. מי עוד מוסמך לייעוץ ולבוררות כפי שאני מוסמך? והקופונים שמנים, ומשמינים.

מה גם שהיום גם יש כל מיני דרכים לשלם - ביטקוין, שמיטקוין, לא שאני ממש מבין בזה, אבל גם מזה יש. ובדולרים. שטרות מזומנים גם. וביורו. ובעוד שטרות רשמיים, שלרוב אני מחליף בדולרים או ביורו. יותר הגון. יותר הגיוני. יותר יציב משטרות של מדינות מתפתחות. ואלה האנשים שאיתם אני מדבר. שאחרי שבוע, שבועיים או שלושה שבהם אכלו חצץ בניסיון לדבר אנגלית מול אנשים שמבינים מעט מאוד אנגלית, כואבות כבר השיניים. שלא לדבר על לנסות להבין מה שהם עצמם אומרים. הדעת משתבשת.

שלא לדבר על ההם, אנשי משרד ראש הממשלה. אלה יושבים בשדה התעופה בפרנקפורט יותר מהמנקות המוסלמיות של השירותים, ויותר מהחדרניות של הלאונג'ים לעסקים של שדה התעופה בפרנקפורט. פעם אחת הם בדרך לעשות איזה מעשה שערורייתי, ופעם בדרך חזרה מאיזו משימה או מזימה. והרבה פעמים הם פשוט שם כי כל האנשים שהם מחפשים אחריהם - גם הם עוברים כאן בשדה התעופה בדרך למשהו ובדרך חזרה ממשהו.

איך הם מצליחים לבלות שם כל כך הרבה שעות? בעניינים האלה לא שואלים יותר מדי שאלות. מדי פעם אני מנסה לזהות אנשי סוכנויות ביון ואת אויביהם בשדות התעופה שאני מגיע אליהם.
"תחשוב שבשדה תעופה יש בכל רגע נתון פי עשרה יותר סוכני חרש ממה שאתה יכול להעלות על הדעת", אמר לי פעם איש מוסד ותיק בדימוס כשישבנו וקשקשנו בבר הסיגרים בשדה התעופה של בוקרשט. אני חזרתי מאיפשהו, הוא היה בדרך לאיפשהו. עסקים ועסקים, הוא אמר, וגם קרץ. הוא גם אהב לדבר בקול רם. "מה שאפשר להגיד אפשר להגיד, ומה שאי אפשר להגיד אי אפשר להגיד", הוא טען, ולא יעזור אם נתלחש. ובלי עין הרע - הוא אמר גם אמר, וסיפר גם סיפר. שלא לומר התרברב והתפאר, והכל בקולי־קולות. ואנשים מקשיבים. ומי שלא מקשיב שומע בעל כורחו. והוא מדבר. שלוש פעמים יצא לי לפגוש אותו, ושלוש פעמים באותה הנקודה בדיוק. ושלוש פעמים הוא גם נתן לי את אותו הנאום בדיוק, שאני משער שעוד כמה אנשי עסקים תמימים כמוני כבר יצא להם לשמוע.

"אני כל כך מפורסם בעולם הביון", הוא אמר, "שכמעט כל אדם שלישי שעובר כאן נד לי בראשו. התמונה שלי היתה תלויה בכל כך הרבה משרדים, שכולם חושבים שהם מכירים אותי באופן אישי. חלקם אכן מכירים אותי, גם אם אני לא מכיר אותם". ככה אמר לי סוכן הביון, שכל אחד שקורא את השורות האלה מכיר את שמו ויודע דבר או שניים על פועלו. אבל מה שנאמר בבר של שדה התעופה נשאר בבר של שדה התעופה.

עוד דבר שלפיו אפשר לזהות את בחורינו הטובים, מה שנקרא, הוא ששם לא שותים בירה, רק וויסקי. ורק שורה מסוימת של מותגים ואיכויות. לא משהו יקר מדי, כדי לא למשוך תשומת לב, ולא זול מדי, כי בכל זאת - אם כבר אז כבר.

וכמו שאחר אמר לי, אם סוכן ביון לא רוצה לדבר - סימן שהוא באמצע משימה.

ג.
זה גם מה שחשבתי על הבחור שפגשתי בטיסה האחרונה שלי באחד מהברים של שדות התעופה שאני מסתובב בהם. אותו יכולתי לזהות בלי שום בעיה כאיש ההתיישבות העובדת. קודם כל, אפשר היה לזהות לפי זה שלבש גופיית פלנל מתחת לחולצת אוקספורד. פרט לכך, הוא שתה בירה. כמו שכבר אמרתי, בירה זה לא עניין של שיעורי האלכוהול, אלא של מהירות תגובה. התנועות אצלך לאות ועצלתניות יותר.

הבחור שלי ישב ובהה בכוס הכבדה. בבועות שעלו ובבועות שירדו, כמו מלאכים בסולם יעקב.
"אני יכול להזמין את החבר לכוסית?" שאלתי, ובלי לחכות יותר מדי אותתי לברמן למזוג לנו שתי כוסות גלנליווט. השארתי שם משהו כמו 36 יורו פלוס טיפ עבור שתי הכוסות. בפרנקפורט זה היה עולה לי 60 כולל הטיפ. זאת היתה הכוס השנייה שלי. החבר לא התנגד. הזמנתי לנו גם שני סיגרים. בכל זאת, בר סיגרים. הוא נטל גם את הסיגר.

"אתה נוסע או חוזר?", שאלתי.

"נוסע", הוא אמר.

"הו", אמרתי. "אני חוזר. חוזר עם מטען, מה שנקרא", אמרתי, הוספתי קריצה ועודדתי אותו לשתות ולעשן.

הוא לקח שאיפה מהסיגר, ונשף את העשן בסילון ארוך של מי שרגיל לעשן נובלס בדשא של חדר האוכל, אם תשאלו אותי, ולא בדרך אלגנטית של מעשני סיגרים. גם אני עוד לא בקי ורגיל, כמו שאומרים. לא המקצוען הכי גדול בין מעשני הסיגרים. אבל אני יכול להיכנס לבר הסיגרים לא כמו תייר, אלא כלקוח שמכבד עצמו. זה לא ממש הטריד אותו. ניכר היה שהוא נהנה מהיניקה רבת־הטעם־והריח מהסיגר, ומסילון העשן שהפריח מהדווידוף ווינסטון צ'רצ'יל שהברמן הגיש לו.
60 יורו. רק בשביל הסיגרים.

"הפעם אני חוזר עם הרבה כסף", אמרתי. הוא רק חייך.

"והרפתקאות", המשכתי. "יש דברים שלא ידעתי", אמרתי.

"גם אני", הוא אמר.

"הו", אמרתי. "אספר לך את שלי ותספר לי את שלך". הוא חייך והפריח עוד סילון ארוך מהווינסטון צ'רצ'יל.

"מה שלא גילו לי", אמרתי כממתיק סוד, "הוא שכמה שהכסף יותר גדול, ככה הנשים יותר יפות. נשים עובדות. לא שמימיי הלכתי, אני לא מה שקוראים לו בעיתונים 'צרכן זנות'. וגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יודע מאיפה להתחיל. אני גבר נשוי. אבל כשבאים ודופקים לך בדלת זה כבר משהו אחר, אתה מבין למה אני מתכוון?".

הוא שתק.

"נותנים לך מיליון דולר, לא תיקח?", אמרתי, וקצת דחקתי בו עם המרפק. "במזומן", הוספתי. "בלי להשאיר עקבות. לכל גבר יש את המגירה הנעולה שלו", התפייטתי.

הוא עוד לא הספיק להניד בראשו לכן או לא, ואני כבר רמזתי למלצר למלא שוב את הכוסות. אחרי שמילא את הכוסות שמתי את הסיגר בפה, אות לכך שהגיע הזמן להצית אותו מחדש.

"אתה יודע", אמרתי, "בעסקים כמו שלי אתה עלול למצוא את עצמך די בודד. והבית", הוספתי, "זה כבר לא מה שהיה פעם. ומה שקורה רחוק מהבית, קורה רחוק מהבית. אנחנו עדיין גברים", אמרתי.

והוספתי: "למרות שאשתי כבר מזמן לא מתייחסת אלי כמו אל גבר. אולי משרת".

הוא צחק. אני צחקתי. השקנו את הכוסות. ינקנו מהסיגר בהנאה גדולה.

"אבל משפחה זה משפחה", אמרתי.

"משפחה זה משפחה", הוא ענה אחריי.

"לא תתגעגע בחגים?", שאלתי.

"כבר אין למי", הוא אמר. תחב את הסיגר בין שפתיו, לקח לגימה אחרונה מהוויסקי.

"אף אחד?", שאלתי.

הוא לא ענה. רק מישש את כיסיו כדי לראות שהדרכון והארנק שם. לקח את הטרולי והושיט לי את היד.

"הטיסה שלי יוצאת", הוא אמר. "תודה על הסיגר והדרינק", ופנה והלך.

הברמן בא והושיט לי את החשבון. יצא 285 יורו.

הרווחתי הרבה מאוד כסף בנסיעה הזאת.