"רוב הסופרים שאני מכיר הידרדרו להיות סופרים": שירי לב־ארי חושפת את המנגנון הסמוי של הכתיבה

הסופרת רונית מטלון ידעה להפוך כל שיחה לאירוע עמוק, כזה שחושף שכבות שלא הכרתי בעצמי, ושלעיתים קרובות, עד רגע הניסוח, גם היא לא הכירה בעצמה. היא נהגה לעצור במילה אחת או במחשבה ולבחון אותה מכל צדדיה, כאילו מילה או מחשבה יכולות להיות גוף חי שצריך להקשיב לפעימותיו.

בשיחות שלנו, שנדמו לפעמים כהליכה משותפת בבית מלא רהיטים שצריך להזיז ולהעביר ממקום למקום (היא כל הזמן העבירה רהיטים מפה לשם), היא ניסחה מחשבות שנגעו בדיוק במקומות החמקמקים ביותר. לא כקישוט ולא כהצהרה, אלא כעבודה פנימית, מחפשת את האמת שנמצאת בתוך הפער. לפעמים אני שומעת אותה מדברת איתי גם היום, כמעט שמונה שנים לאחר מותה, מבהירה, מסבירה, מתקנת ומתווכחת, וזזה בתוכי לא כזיכרון או כגעגוע, אלא כצורה חיה של מחשבה.

הידרדרו לספרות

באסופה "אוצר מילים", העיתונאית שירי לב־ארי כינסה סופרים וסופרות שמציגים את עצמם דרך מבטם הייחודי. כל אחד מהם מביט בעולם מנקודת התצפית שלו, מניח על השולחן רגישות אחרת, טון אחר, שפה אחרת. זו מלאכתם הראשונה: להביט בעולם בעיניים עירומות, סקרניות, ולחפש בו את מה שלא רואים אחרים. מתוך ההתבוננות הזאת הם מולידים את המילים; לא כקישוט ולא כהסבר, אלא כגילוי. הם פוקחים את עינינו, חושפים עבורנו קפלים סמויים במציאות, מחזיקים מולנו מראה שמראה לא את מה שידענו עליו, אלא את מה שנשמט מתחת לסף תשומת הלב.

פעמים רבות הסופרים הם שמסוגלים להצמיד את אוזנם אל האדמה ולהקשיב לקול פרסות הסוסים המגיעים ממרחק. כמה יפה, אפוא, שלב־ארי מאפשרת לנו הצצה אל תוך ראשם

באופן הזה מתגלה לא רק מה שהסופר ראה, אלא גם האפשרות לראות אחרת. כך מתברר שהספרות אינה עיסוק אסתטי בלבד, אלא גם זירה חיה של מאבק פנימי וחברתי, אישי ואוניברסלי. אצל גרוסמן, למשל, היא פועלת כמרחב מוסרי שמרחיב ומבלבל, מקום שבו מתגלות מורכבויות ושאלות שאין להן פתרון, אבל הן לבטח נתונות להתנגדות או להתמסרות. אצל אתגר קרת, הספרות מתפקדת כרפלקס קיומי כמעט, דרך לשרוד את האבסורד כשהופכים אותו לסיפור:

"רוב הסופרים שאני מכיר הידרדרו להיות סופרים", הוא אומר בספר. "מצב שבו אדם נכנס לחדר, סוגר אחריו את הדלת וכותב על כל מיני דברים שאף פעם לא היו - זה לא מצב נורמלי". ואילו אצל צרויה שלו, הספרות נעשית זכות לחירות נפשית, מקום יחיד שבו אפשר להשתחרר ממגבלות המציאות. שלושתם מציעים הבנה משותפת: הספרות היא מרחב שבו חיי הנפש והעולם הפוליטי־חברתי נשזרים זה בזה ומעניקים לקורא לא רק סיפור, אלא גם הזדמנות להביט מחדש בעצמו ובמציאותו.

אובססיה נוראית

הספר פורס יריעה רחבה של 28 שיחות עם סופרים מהארץ ומהעולם, ובו מתלכדים עושר קולות ונקודות מבט שונות לכדי תמונה שלמה. נכון, חלק מהראיונות קצרים מדי ונטולי בשר עד שאפשר היה לוותר עליהם, אבל העובדה שלב־ארי לא מסתפקת בראיון בלבד מפצה מעט: היא משלבת בצד השיחה גם קטעים מתוך הספרים, מעלה תובנות משלה ומנהלת עם הסופרים דיאלוג אמיתי, לרוב מרוכז מאוד, שחושף רבדים שלא היו מתגלים בדרך אחרת.

כך נוצר ספר שמחזיק בתוכו לא רק מפגש עם יצירות הספרות, אלא גם עם עולמות החיים שמאחוריהן. הראיונות הממוקדים הופכים את הקריאה בספר לכזו שלא מכבידה, ובקלות אפשר לקרוא כמה שיחות בזו אחר זו.

תוך כדי הצלילה אל השיחות, אי אפשר לא לחשוב על התפיסה התרבותית שכורכת את תפקיד הסופרים בזה של הנביאים: פעמים רבות הסופרים הם שמסוגלים להצמיד את אוזנם אל האדמה ולהקשיב לקול פרסות הסוסים המגיעים ממרחק. כמה יפה, אפוא, שלב־ארי מאפשרת לנו הצצה אל תוך ראשם של היוצרות והיוצרים, אל המעבדה הפנימית שלהם, ודרך ההצצה הזאת מתרחשת גם אצלנו תנועה שקטה פנימה: אנחנו מתבוננים בעצמנו, גם אם איננו אנשים כותבים.

ובאמת, הקריאה בראיונות הולכת ומצטברת למה שלא מלמד רק על הספרות ועל מלאכת הכתיבה, אלא גם על החיים עצמם. באחת מההרצאות המצולמות של מטלון, היא אמרה: "ספרות טובה מלמדת אותנו איך לחיות, וכשהיא גדולה באמת היא גם מלמדת אותנו איך למות". מהסופרים שלא ממושטרים להתבוננות ולניסוח רק כשהם יושבים לשולחן העבודה וכותבים, אפשר ללמוד, גם במסגרת של שיחה, על המנעד הרחב של החוויות האנושיות המצויות על הציר שבקצהו האחד מסומנים החיים ובקצהו השני המוות.

אחד מהראיונות הנהדרים בספר הוא זה עם אורלי קסטל־בלום. לרוב נוטים לפרש את הספרות, בוודאי כשהיא ריאליסטית, אך גם כשהיא סאטירית או סוריאליסטית, מנקודת מבט מוסרית, ולצפות ממנה לביקורת חברתית. אך קסטל־בלום מציעה קריאה אחרת לגמרי. כשלב־ארי שואלת אותה על תהליכי ההזדקנות שהיא מתארת ברומן "טקסטיל", אפשר היה לצפות לתשובה מהארסנל התרבותי שעוסקת בקבלה של הגיל או בקריאה להזדקן בכבוד.

אבל קסטל־בלום דוחה את הכיוון הזה, ומנסחת תשובה פשוטה וישירה, כמעט יומיומית, שמסרבת להתעטר במוסריות־יתר: "כל העניין של השכמות, שאמנדה בספר עוברת ניתוח להבלטת השכמות, את הולכת לחדר הכושר ורואה את עצמך במראות 70 פעם, בשביל מה? ואז שאלתי, רגע, איפה השכמות שלי? גיליתי שהן שקועות לגמרי. ראיתי שלמעט מאוד נשים מבוגרות נשארות שכמות בולטות ויפות. זו אובססיה נוראית. לא האמנתי שזה יקרה לי. אני מודה שזה לא סימפתי בכלל להזדקן. זה עצוב ומדכא ומקרב את המוות. דבר אחד אני מבקשת מאלוהים: שלא ייתן לי להיות כפופה. אולי אני צריכה להתחיל לכתוב בשכיבה".

בתשובה הזאת מונחת מהות הכתיבה של קסטל־בלום, אבל גם של ספרות במיטבה: היא מסיטה את המבט מהמטאפיזי או מהמוסרי אל הגופני, המוחשי, אל מה שקורה מול המראה במקומות קונקרטיים, למשל בחדר הכושר. זו לא קריאה כללית להזדקן בכבוד, אלא קביעה פרטית, כמעט מצחיקה, על עליבות הגוף. בכך היא מלמדת אותנו שהספרות לא נדרשת להכריז הצהרות גדולות על החיים, אלא להפך - לגעת בפרט הקטן, באי־הנחת הכנה, ושם לגלות את האמת. דווקא מהזווית הזאת נפרסת בפנינו תמונת חיים שלמה, שמצליחה לחשוף את הקיום האנושי במלוא פגיעותו.

משמעות החופש

בשער השני, "ספרות עולם", מופיעות שיחות עם מרגרט אטווד, טוני מוריסון, פול אוסטר, הרוקי מורקמי, ג'ונתן פראנזן, איאן מקיואן ועוד. השיחה עם מוריסון, למשל, חושפת עד כמה מוטיבים דומים יכולים להעסיק סופרים רחוקים זה מזה בזמן ובמקום. בראיון מוריסון אומרת: "כשאין דרכים דיפלומטיות, נשאר רק כדור הרובה... שפת הפיוס, שפת השלום, לא סקסית במיוחד, היא נתפסת כחסרת כוח. מה שחייבים לעשות אחרי שמנצחים זה לעזור לאחר. זו המשמעות של חופש". היא מבקשת להזכיר לנו שחירות אמיתית לא נמדדת ביכולת לכפות, אלא באחריות להעניק חירות לאחרים.

דברים אלו מהדהדים אצלי את אחת מהאמירות של מטלון, שחזרה שוב ושוב בשיחותינו: "זה לא הזמן, אלא הנפח שהוא תופס בחיים". זוהי גם תמצית הקריאה ב"אוצר מילים": הספר אינו רק אוסף של ראיונות, אלא גם עולם שלם שמעניק לניסיון הספרותי נפח אחר, כזה שמחבר בין החיים והכתיבה, בין המילים והמעשים. כשקוראים בו, לומדים שהספרות לא מודדת את עצמה במספר הדפים או בכובד ההכרזות, אלא בעוצמה ובנפח שהיא מצליחה לתפוס בתודעתנו.