המהדורה המוערת מוכיחה: הסיפור של פרנקנשטיין רלוונטי כתמיד, אבל הכתיבה כבר התיישנה

מבין הספרים שנכתבו במאתיים השנים האחרונות, מעטים ריתקו את הדמיון וחדרו אל התרבות הפופולרית יותר מאשר "פרנקנשטיין". הסיפור על המדען שבורא אדם בפרץ של יוהרה והשראה, ואז מוצא את עצמו נרדף על ידי יצירתו, זכה מאז צאתו ב־1818 לעשרות עיבודים והוא אחת מהיצירות המייסדות של ז'אנר המדע הבדיוני. המהדורה החדשה שרואה אור מספקת את כל מה שניתן לצפות לו מהוצאה מחודשת של קלאסיקה: לתרגום הקולח של שרון פרמינגר מצטרפים הקדמה מאירת עיניים מאת חוקרת הספרות האנגלית קארן קרבינר, הקדמות נוספות מאת מרי שלי ומאת בעלה, פרסי שלי, וכן קטעים מביקורות לספר.

ההערות בשולי המהדורה מעניקות ערך מוסף, אבל אינן משתלטות על הטקסט, ורובן עוסקות בציון השפעות שלא בהכרח מוכרות לקורא העברי המצוי.

בקריאת קלאסיקה בת יותר ממאתיים שנה, עולה תמיד השאלה עד כמה הספר עומד במבחן הזמן. יש קלאסיקות חשובות שהשפיעו בצורה משמעותית על הספרות בתקופתן, אבל הן כמעט בלתי קריאות כיום. "גרגנטואה ופנטגרואל" של רבלה עולה בדעתי. אחרות, כמו "הקומדיה" של דנטה, מחייבות רקע מקיף בתרבות התקופה או מהדורה מוערת שהיא כמעט בגדר מילון. לעומתם, רבים מהמחזות של שייקספיר סוחפים היום כמעט כמו שהיו כשנכתבו.

כשבאים להעריך את "פרנקנשטיין" כיצירה, חשוב להבדיל בין הסיפור עצמו לבין האופן שבו הוא מסופר. הסיפור רענן כמעט כמו ביום שבו נכתב: ראשית, סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין הצעיר, שהופך מנער סקרן לסטודנט שאפתני וחדור אובססיה. שנית, וזה אולי החלק העוצמתי בספר, סיפורו של היצור נטול השם, שמתעורר בלי זיכרון ובלי ידע על העולם, והוא מלא אהבה ורצון למצוא את מקומו, אבל הדחיות החוזרות שנתקל בהן הופכות אותו למפלצת מלאת שנאה. ושלישית, המאבק העז לחיים ולמוות בין יוצר ויצור, שמחליפים ביניהם תפקידים פעם אחר פעם. לבסוף, הדמות של פרנקנשטיין היא דוגמה מוקדמת ומרתקת למספר לא מהימן, שמתאר את עצמו ככליל השלמות והרגשות הנאצלים, אך מתגלה בהתנהגותו כמפלצתי לא פחות מן המפלצת שיצר, אם לא יותר.

הכתיבה, לעומת זאת, לא התיישנה היטב באותה מידה. השילוב בין הקונבנציות של הרומן הגותי לבין הכתיבה הרומנטית בת התקופה, יוצר גיבורים מלודרמטיים במידה שלפעמים מקשה על קוראים בני זמננו לקחת אותם ברצינות. "איש לא יוכל להבין את הייסורים שהתייסרתי בהם באותו לילה", אומר ויקטור במקום אחד, ובאחר מתייחס לעצמו כאל "אומלל מכל אדם לפני". ביטויי האהבה והנאמנות נמלצים לא פחות, שלא לומר נשמעים פחות כמו שיחות אותנטיות ויותר כמו נאומים שהדמויות נושאות זו כלפי זו. ביטויים כמו "מחריד", "מצמרר" ודומיהם גודשים את החלקים הדרמטיים יותר של הסיפור, ומרוב שהדמויות מבוהלות ונרגשות, נדמה לעיתים שלא נותרים רגשות לקורא.

אולי העוצמה הגדולה ביותר של "פרנקנשטיין" קשורה בעובדה שהיחסים בין פרנקנשטיין לבין היצור שברא עומדים אמנם בפני עצמם, אבל גם פותחים פתח לפרשנויות מגוונות. זהו סיפור על המדע המודרני, על הפלאים שבו - אבל גם על ההיבריס ועל הסכנות שטמונות בכוח שהוא מעניק לאנושות; אין ספק שהחלק הזה של "פרנקנשטיין" נעשה רלוונטי עוד יותר בעידן של פצצת האטום, העריכה הגנטית והבינה המלאכותית.

הקריאה הפמיניסטית של הרומן, שעלתה בשנות ה־70 ושזוכה למקום נכבד במהדורה הנוכחית, מדגישה את הקשר של הסיפור ללידה ולדיכאון אחרי לידה, שממנו כנראה סבלה מרי שלי עצמה. בקריאה תיאולוגית, יחסיהם של פרנקנשטיין והיצור הם יחסי האל והאדם, ואם כן, נמצא ששלי הקדימה בכמעט מאה שנה את ניטשה בתיאור הנברא הקם על אלוהיו. בקריאה פוליטית, ניתן לחשוב על קולוניאליזם והשלכותיו, ועל הקלות שבה מדוכא יכול להתהפך ולהפוך למדכא, וחוזר חלילה. וזה, כמובן, רק חלק קטן מהמנעד הפרשני.

זו, אולי, הסיבה המרכזית לכך ש"פרנקנשטיין" עודנו קלאסיקה, וכנראה יישאר כך גם בעתיד: הוא יוצר סיפור קונקרטי ועוצמתי, ובה בעת מצליח להפוך אותו לסמל טעון במשמעות, שמשתנה בהתאם לתקופה ולמטענים ולמתחים שהקוראים מביאים איתם אל הקריאה.