"הכל היה כמעט. כמעט הגעתי לאוורסט - ובום חזרתי לאדמה. לא ידעתי מה לחשוב"

כל כך רציתי בת. רציתי בת קרובה. צפופה. שלובה. רציתי שהיא תהיה שלי. בדמותי, חברתי. בעלת בריתי, זו שמלבדה אין צורך בשאר. רציתי להיות האמא האהובה שלה". כך נפתח הספר "השמש לא מעניינת אותי" מאת יעל טבת קלגסבלד. אלא שהכמיהה הסנטימנטלית הזו לא זוכה להתממש. שלושה סיפורים, שביניהם חוטים מקשרים, מרכיבים את הרומן, שבו מוצגים יחסי אימהות־בנות טעונים, מלאי קוצים וחריצים.

היא בת 70, מתגוררת בכפר שמריהו, נשואה, אם לשניים, בן 37 ובת 33, ומגדירה את עצמה "קודם כל אמא". "אם היו מציעים לי לקבל פרס פוליצר בתנאי שלא יהיו לי ילדים, לא הייתי מהססת לרגע - לא הייתי כותבת מילה. אבל סקרן אותי לכתוב על נשים שמתקשות ליצור קשרים רגשיים עם הבנות שלהן, כי זה עולם חדש שעד היום לא נגעתי בו".

הדלת האחורית

הדמויות שהיא כותבת אכן שונות ממנה, אבל הסיטואציות שלתוכן טבת קלגסבלד מטילה את גיבורותיה מוכרות לה אישית. כך לפחות היה עד לספרה הנוכחי. מי שהיתה עיתונאית, כתבה על אופנה ב"הארץ", הגישה פינת אופנה ב"זהו זה!" וחיברה פזמונים ("סימנים" של גלי עטרי, "בגידה" של ריטה, "ימים אחרים" של בועז שרעבי ואחר כך של הראל סקעת ועוד), פרסמה בשנת 2007 את הרומן הראשון שלה, "שוליית הקוסם", והציבה במרכזו עורך דין כריזמטי העושה דרכו במעלה הסולם החברתי־כלכלי.

ברומן השני, "נמר מעופף", רעייתו של איש עסקים מצליח מתמודדת עם שבר פתאומי שמאיים לגרום לחייה המוצלחים לקרוס בבת אחת. בשני המקרים קל היה למצוא מקבילות לחייה, שכן היא נשואה לעורך הדין המצליח אביגדור קלגסבלד, שייצג, בין השאר, את אהוד ברק, אריאל שרון ושאול מופז - אבל שגם נשלח לרצות 13 חודשי מאסר בפועל לפני כמעט 20 שנה, אחרי שהורשע בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים.

"כשהייתי כתבת אופנה, כתבתי ביקורת קטלנית על תצוגת אופנה. אבא שלי צלצל ואמר לי 'לא כותבים רע מלמטה עד למעלה, זה מפספס את העיקר. כותבים שהקהל הגיע בזמן, שהווילונות היו נקיים, זה יהיה הפתח שדרכו הביקורת תיכנס'"

בספרה השלישי, הגיבורה שלה מלווה את אביה, מחזאי מוערך בשנותיו האחרונות, ולומדת אגב כך להשתחרר מצילו ולגלות את כישרונותיה שלה. גם כאן קל למצוא את השורשים האוטוביוגרפיים: אביה של הסופרת הוא שבתי טבת, עיתונאי פוליטי, מחזאי וסופר פורה במיוחד, חתן פרס ישראל לספרות, שנודע בין השאר בזכות רבי־המכר "חשופים בצריח" (על קרבות השריון במלחמת ששת הימים) ו"קנאת דוד" (ארבעה כרכים עבי־כרס שהוקדשו לביוגרפיה של דוד בן־גוריון).

ב"השמש לא מעניינת אותי", היא מבצעת פנייה חדה ונוטשת את מקורות ההשראה המשפחתיים. בסיפור הראשון בקובץ, "טוויסט", מנכ"ל חברת תרופות ובתו המדענית מוצאים את עצמם במצב הבוחן את נאמנותם זה לזה; ב"אלמלא", הסיפור השני, דפנה, פסיכולוגית שבנה מואשם בעבירות מין, מייסדת ומנחה קבוצת תמיכה לאימהות שילדיהן עברו עבירות, לרוב חמורות; וב"מאדאם עדן", הגיבורה, זמרת שזכתה לקריירה בינלאומית זוהרת, נדהמת לגלות אחרי מותה שבתה עשתה עליה סרט מאוד לא מחמיא.

"הספר הזה לא דומה לשום דבר אחר שכתבתי", אומרת טבת קלגסבלד, "ולכן אני בהתרגשות שיא, ממש יושבת ורועדת בכיסא".

אבל זה הספר הכי פחות אישי וחשוף שלך.

"אל תטעי. הוא פשוט נוגע בי בדלת האחורית. לא תמצאי בו את אבא שלי או את בעלי, אבל הוא עוסק באופן שבו אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם מורכבות. אנחנו שופטים מהר ונשפטים מהר, חורצים ביקורת, רואים הכל בשחור־לבן, זזים מהר, רוצים תמיד לדעת מה אמת ומה שקר בלי לראות כל מיני גוונים, ואת זה אני מכירה מהחיים. כולנו מכירים את זה, זה העולם שבו אנחנו חיים עכשיו".

בספר את מספרת על קבוצת תמיכה לנשים שיקיריהן הורשעו. זו קבוצה של נשים שהחיים שלהן התפרקו בגלל מה שעשו הבנים או הבנות שלהן, ובכל זאת כתבת אותן בהמון הומור.

"בחבורת הנשים הזו יש משהו נחרץ. הן נחושות להמשיך לחיות. הבנות בנווה תרצה, הבנים בכלא, והאימהות מנסות למצוא אימהות אחרות שיבינו מה עובר עליהן. מטבע הדברים נוצרים בקבוצה מחנות. הנשים מתחרות למי יש בעל יותר אגואיסט, הן מבעבעות ויוצא מהן ארס, שמתבטא גם בהומור".

ואחת מהן היא אמו של מי שמכר לצה"ל אפודים קרמיים פגומים.

"התחלתי לכתוב את הספר לפני 7 באוקטובר, ואז הכל קרה והעט פשוט נפל לי מהיד. הפסקתי לכתוב. כי חשבתי: את מי זה מעניין? למה זה מעניין? חזרתי לכתיבה אחרי יותר משנה, ופתאום הופיעה בקבוצה האמא הזאת. התלבטתי מאוד אם להשאיר אותה שם, כי זה קישור כל כך אקטואלי. באותו הזמן חשבתי על 'כולם היו בניי' של ארתור מילר, שבו האבא מוכר חלקי מטוסים פגומים, והפכתי את אחת מהאימהות שם למורה לספרות שמלמדת את המחזה. זה נראה לי יותר מדי, אבל את עניין האפודים השארתי, כי רציתי שזה ישמש כמו סדק שדרכו כל שאר הסיפור יואר".

את הסיפור השלישי הגיבורה שלך מספרת אחרי מותה.

"'מאדאם עדן' היא כוכבת גדולה שגם מנהלת רומן. היא מאוהבת מאוד, ואין לה זמן לחשוב על הדברים. אחרי מותה פתאום יש לה פנאי להרהר בכל, לקחת מרחק, לראות את הדברים דרך עיניה של הבת שעושה עליה סרט. אני מתה על האפשרות לכתוב את השמיים כאילו יש שם טלוויזיה, וויי־פיי ובתי קפה, וכולם מסתכלים עלינו משם ויודעים מה קורה. לפעמים נדמה לי שיש בזה משהו. אבא שלי, למשל, מת לפני יותר מעשר שנים, אבל אני כל הזמן מרגישה שהוא מלווה אותי".

אבא שלך, שבתי טבת, שהיה פיגורה מאוד נחשבת בתחום הכתיבה, משמש לך השראה? למדת ממנו?

"בראשית דרכי, כשהייתי כתבת האופנה של 'הארץ', כתבתי ביקורת קטלנית לגמרי על תצוגת אופנה. כל כך קטלנית, שבעלי אמר לי לפני שיצא בבוקר מהבית 'תבדקי שאין לך פצצה מתחת למכונית'. אחרי שהכתבה התפרסמה אבא שלי צלצל ואמר לי 'לא כותבים ככה. לא כותבים רע מלמטה עד למעלה, זה מפספס את העיקר. כותבים שהקהל הגיע בזמן, שהווילונות של האולם היו נקיים, שברקע היתה מוזיקה יפה - זה יהיה הפתח שדרכו הביקורת שלך תיכנס'.

"למדתי ממנו הרבה. לפני 22 שנה ראיינתי ל'מעריב' את פרופ' מיכל שוורץ, שאם לא היה עכשיו חרם מדעי על ישראל כנראה היתה מקבלת נובל על המחקר שלה על אלצהיימר. כשראיינתי אותה היא חקרה מחלות אוטואימוניות. הכתבה התפרסמה בסוף השבוע, וביום ראשון אבא שלי צלצל אלי, ואמר לי 'הרגישו שהיא מאוד מעניינת אותך, ובזכות זה הכתבה היתה כל כך מעניינת'. זו היתה השיחה האחרונה שלי עם אבא. יומיים אחר כך הוא קיבל שבץ, ועד מותו לא יכול היה לדבר".

טבת קלגסבלד אינה מן המרואיינות שמאזכרות בשיחה את הייחוס המשפחתי שלה. אחרי ארבעה ספרים, כך היא אומרת, היא כבר מספיק בטוחה בעצמה, וכבר לא משנה אם יידעו או לא יידעו שהיא "הבת של". ועדיין, הדמויות המשמעותיות בחייה מוצאות את דרכן פנימה, אל היצירה.

"את 'חתן הפרס' כתבתי כמה שנים אחרי פטירתו של אבי", היא מספרת. "באותה תקופה מלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים, ורציתי להוציא לאור שוב את הספר המצליח שלו 'חשופים בצריח', אז נאלצתי לקרוא אותו פעם נוספת ואמרתי לעצמי 'תראי, הנה את כותבת את הספר שלך ונאלצת לקרוא את הספר של אבא שלך'. אבל אז הבנתי שזו הזדמנות נהדרת לחוות אותו אחר לגמרי ממה שהיה ב־12 השנים מאז השבץ שלו ועד מותו".

ימים ספורים לפני שיחתנו, ביום הנישואים שלה, טבת קלגסבלד הלכה עם אמה בת ה־90 פלוס, בתה ובעלה לראות את ההצגה "ממני תראו וכך תעשו" בתיאטרון תמונע, עיבוד של "נמר מעופף". כמי שמעידה על עצמה שהיא 'חולת שליטה', היא חששה מהחירות האמנותית שנטלו יוצרי ההצגה (טל בסון ומור חסן).

"כשהספר ראה אור", היא מספרת, "הוא היה בפיתוח בחברת yes ולא יצא מזה כלום. 'קשת אינטרנשיונל' ניסו לעבד את זה, וזה לא קרה. הוצאה אמריקנית גדולה לקחה את הספר לתרגום, אבל אז היתה קורונה ולא קרה שום דבר. הכל היה כמעט. כמעט הגעתי לאוורסט - ובום חזרתי לאדמה. כך שלא ידעתי מה לחשוב כשאמרו לי שתלמידים מסמינר הקיבוצים עשו מהספר הצגה והזמינו אותי לצפות בה. כל הדרך הייתי בלחץ, מה יהיה אם אני לא אוהב את זה, איך לא אעליב אותם. אבל ממש נדבקתי לכיסא מרוב התפעמות".

את כבר בספר הבא?

"לא, ואין לי מושג על מה הוא יהיה, אבל אני יודעת שהפעם כתבתי את כל הפחדים שלי: הפחד מאימהות כאלה, הפחד להיות בעצמי אמא כזאת, על אי־היכולת להמשיך כשהעולם קורס - וזה עבד מצוין. אז אני מניחה שגם בפעם הבאה אני אכתוב על פחדים גדולים שיש לי, אחרים".